שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
"בשביל לספר את הסיפור הזה ולתת כוח ולהראות שאפשר. במידה וחס וחלילה יקרה לנכדים שלי משהו מהסוג הזה, שתהיה להם האופציה לדבר - כי הם לא ירגישו אשמים. האופציה שלי לא הייתה"
מאת:
לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
טניה סולומון הותקפה על ידי שכן מבוגר. ואחר כך על ידי חייל בבסיס שלה. ואחר כך על ידי מכר שביקשה את עזרתו. היא מפצירה בכן: אל תשתקו, אישה היא לא חפץ. פרויקט "שתקנו מספיק"
מאת: שרי שיין

 

 

טניה סולומון, בת 62, גרושה ואימא לשתיים. עובדת בעמותת אנוש, כותבת בפורטל "אלטרנטיבלי" לרפואה משלימה ומיסטיקה

 

 

"הרגש העיקרי שעבר בי אחרי הראיון המצולם למוטק'ה היה הקלה. הרגשתי שזה היה סוג של ריפוי פנימי, הרגשתי ששחררתי", אומרת טניה סולומון. "כמה שמדברים על זה אף פעם לא יהיה מספיק. חשוב לי שהעולם יידע ויבין, ומי יודע, אולי אחד האנשים האלה שעשו לי את זה יקרא, ישמע,  ואולי אפילו יפנים, וירגיש בושה. אולי לרגע".

 

לכל אורך חייה חוותה טניה הטרדות ותקיפות מיניות. הפעם הראשונה קרתה כשהייתה ילדה בת 12. "שכן מבוגר, נשוי ואב לילדים, הצמיד אותי לקיר של הבניין בתקיפות. הוא התחכך בי וניסה לנשק אותי. התחושה של חוסר האונים, התסכול ואחר כך הפחד הוא איום. הייתי מגיעה לקצה של הבניין, ומסתכלת אם הוא בשטח כדי שאוכל לחמוק. הוא גר בקומת קרקע ואני בקומה שלישית. פחדתי לספר. אני דור שני לניצולי שואה ואבא שלי היה איש מאוד עצבני, פחדתי שהוא יעשה לו משהו".

 

- מה עושים עם סוד כזה בגיל 12?

 

"אומרים שהזמן עושה את שלו, אז נכון - התחתנתי, ילדתי ילדים, אבל זה יושב שם, ותמיד יש חשש כזה קטן של 'מה הגבר הזה רוצה ממני'. אין כמעט אישה שלא עברה משהו, ויש כל הזמן הדחקה או הפחתה של האירוע. גם בושה, גם אשמה והשאלה: מה יצא לי אם אספר, או אדווח. באיזה אור זה מעמיד אותי".

 

בצבא לא שתקתי 

 

דיווחתי לקצינים מעלי, והתוקף איים עלי. טניה סולומון. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

בצבא עברה טניה שוב תקיפה מינית. נהג מהבסיס שלה, שלקח אותה טרמפ, הוציא את איבר מינו מהמכנסיים. הפעם היא לא שתקה, אבל מה שקרה לימד אותה שיעור נוראי על היחס אל נשים ואל הטרדות מיניות בתוך הצבא. "דיווחתי עליו לקצינים והוא איים עלי.  דיווחתי שוב שהוא מאיים עלי, ובמקום שיקראו אותו לסדר ויעשו משהו, העבירו אותי בסיס. אותי. זה אפילו לא מהמקרים האלה שמדובר בקצין בדרג בכיר ורוצים להחליק, מדובר בנהג. זאת הייתה הגישה, זה מה שהיה מקובל".

 

אחרי הצבא התחילה טניה לעבוד כמאפרת בטלוויזיה ובקולנוע. היא נסעה לעבוד בחו"ל, חזרה ארצה והשתלבה בתעשייה המקומית. יום אחד הופיע אחד המפיקים בפתח ביתה באמצע הלילה. "זה היה שוק בשבילי. הייתי צעירה ותמימה ולא הבנתי מה הוא עושה אצלי בבית", היא אומרת, "הוא איים עלי שאם לא אשכב איתו, לא אעבוד יותר בעיר והבטיח לטרפד לי את הקריירה. מובן שלא שכבתי איתו.

 

"כמה שנים אחר כך ביקשתי עזרה מבמאי שאני מכירה. הייתי כבר גרושה עם שתי בנות, והייתי זקוקה לעבודה. הוא קבע איתי בלובי של בית מלון, ועד שלא הגעתי לכתובת לא הבנתי על איזה סוג מלון מדובר. כשהגעתי לכתובת פשוט בערתי מבושה. הייתי בשוק. הוא אפילו לא ניסה להסתיר, הוא פשוט אמר 'חשבתי שאולי נעשה קצת חיים לפני העבודה'. כשסירבתי פשוט סילק אותי משם, הוא אמר: 'טוב אני מבין שאין לנו על מה לדבר'".

 

- התלוננת?

 

"לא. הייתי יותר מדי בהלם בכדי להבין מה קרה, ועכשיו כבר עברו הרבה שנים. אני מאוד מתוסכלת שלא סיפרתי אז. שלא היה לי את האומץ. ראיתי את עצמי אז מתפתלת עם המילים, ואותו אומר 'מה הסיפור, לא עשיתי שום דבר', או שיגיד שעשיתי לו עיניים. השאלה שלא מפסיקה לנקר היא האם אני תרמתי לסיטואציה".

 

סיפרתי לבנות כדי שלא יחוו את אותו הדבר. טניה ובתה. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

- מתי סיפרת לאנשים הקרובים לך?

 

"המעגל הקרוב יודע. כשהבנות שלי התגייסו לצבא חששתי שיקרה להן משהו דומה וסיפרתי להן. קצת דיללתי פרטים, אבל סיפרתי. הבת הבכורה שלי ליוותה אותי לראיון במוטק'ה. לקראת הריאיון במוטק'ה התחלתי פתאום להיזכר בכל מיני מקרים אחרים. הטרמפ הזה בצבא היה משהו שכבר נעלם מזיכרוני. הזיכרונות הציפו אותי. הבנתי שיצאתי בנס מהטרמפ הזה, כי יכול היה לקרות אסון גדול יותר".

 

 

טניה מדגישה: חשוב לספר. "אני חושבת שלשבת בחושך עם הסוד גורם לנזק. לפעמים כשמספרים מדליקים את האור, ורואים שהשד הוא בעצם ערימת זבל. אישה היא לא חפץ, וגבר אמיתי לא צריך להשתמש באלימות - לא פיזית ולא מילולית".   

 

 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
היא רק רצתה לבקר חבר חולה, אבל מצאה עצמה במכונית דוהרת עם ארבעה זרים. בהמשך הוטרדה על ידי הבוס שלה. פרויקט "שתקנו מספיק" של מוטק'ה
מאת: שרי שיין

 

ריקי לוי, בת 60, גרושה, אמא לשתי בנות וסבתא לשלושה נכדים, יועצת אירגונית

 

בניגוד לרוב קורבנות תקיפה מינית, הטרדות מיניות ואונס, ריקי לוי דווקא כן התלוננה. והסיפור שלה הוא במידה רבה תשובה לשאלה "למה הן לא מתלוננות".

 

סיפורה של ריקי מתחיל כשהיתה בת 14. "נסעתי לבת ים לבקר חבר חולה", היא מספרת. "הוא הסביר לי איך להגיע. ירדתי מהאוטובוס כמו שאמר לי, חציתי את הרחוב כמו שאמר לי, אבל לא מצאתי את הכתובת. ראיתי מכונית עם שני גברים ושתי נשים. שאלתי אם הם יודעים איך להגיע לרחוב. הם אמרו שכן, ובטח, שזה בדרך שלהם, שאכנס לרכב והם ייקחו אתי. מכיוון שהיו שם גם שתי נשים לא הרגשתי סכנה.

 

"פתאום אני שמה לב שהם נוסעים ונוסעים ומתרחקים לגמרי. הם לא ענו לשאלות שלי, ולבקשות שלי שיעצרו, הם פשוט התעלמו מקיומי. אני לא יודעת מאיפה היו לי כוחות, אבל ברגע שעצרו ברמזור דחפתי את המושב, פתחתי את הדלת וקפצתי מהאוטו. עוד הספקתי להרים גפרור שרוף מהמדרכה, ולרשום על פיסת נייר מסטיק את מספר הרכב. לקחתי מונית, נסעתי לחבר החולה שלא הבין לאן נעלמתי.

 

 

 

 

"בלילה חזרתי הביתה. למחרת הלכתי לבית ספר, והחלטתי בדרך חזרה להיכנס למשטרה, לספר להם את הסיפור, ולתת להם את הפתק עם מספר הרכב. הם פשוט צחקו עלי, ולא האמינו לי. הם רצו לדעת למה לא באתי מיד אחרי המקרה, ולמה הלכתי למחרת לבית הספר.

 

"לא סיפרתי אפילו לאמא שלי, לא רציתי להדאיג אותה. בינתיים במשטרה עשו איזה בירור, עם הפתק שהשארתי להם, וזימנו אותי למשפט. הייתי צריכה להגיע עם מישהו בוגר ונאלצתי לספר לאמא שלי. היא הגיעה איתי וזאת הייתה חוויה איומה, כי היו כל מיני משפטים לפני זה שלנו, ואמא שלי היא אישה חרדתית, ולא כל כך משכילה וממש לא הבינה מה מתרחש. לא יכולתי להעיד כמובן כי הייתי קטינה, אבל הייתי צריכה להיות נוכחת. בחוץ ניגש אלי אחד מהם והתנצל. הוא סיפר לי שהוא תכף מתחתן. אמרתי לו שאין לי בעיה לסלוח לו אבל אין לי יותר מה לעשות עם זה".

 

"המשפט היה חוויה איומה". ריקי לוי. צילום: ערבה גרזון רז

 

עד היום ריקי לא יודעת כיצד הסתיים המשפט. היא לא יודעת מה הם זממו לעשות. אבל סיפור החטיפה לא עזב אותה מעולם. "זה לימד אותי המון", היא אומרת. "את הבנות שלי לקחתי כשהיו קטנות לכל מקום. לא מוניות לא אוטובוסים לא טרמפים. לימדתי אותן לנהוג, בגיל 17 קניתי להם רכב. לימדתי אותם לשתות רק מבקבוק שהם פתחו בעצמן".

 

הרתיעה ממיכלי שתייה פתוחים התחילה כשהיתה בת 40. "נסעתי עם חברה שלי לתימניאדה, ישבנו בחוץ במלון. חיכינו להופעות שיתחילו והצטרף אלינו חבר של אח שלה עם עוד חבר. דיברנו ככה בינינו, פתאום אני רואה שהוא זורק כדור לכוס הבירה שלה. בלי להתבלבל, קמתי, לקחתי את כוסות הבירה, והכרזתי שאני הולכת להחליף לנו לבירה טרייה וקרה. למחרת סיפרתי לחברה מה קרה, והיא התקשתה להאמין. עודדתי אותה לשאול אותו והוא אפילו לא ניסה להסתיר. 'רציתי שיהיה לך מצב רוח, מה העניין', הוא אמר. פשוט לא יאומן, ואנחנו מדברות על גברים בני 50".

 

גם לך הייתה חוויה לא נעימה.

 

"כן, ירדתי לאיזה פרויקט של העבודה שלי לדימונה יחד עם המנכ"ל, הייתי אז נשואה, כבר במחשבות על גירושין, עם שתי ילדות קטנות. נסענו ביחד כל יום יצאנו בבוקר וחזרנו בערב. בנסיעה הראשונה או השנייה הוא אמר לי 'תשמעי, אנחנו נהיה פה בדימונה, זה רחוק מהבית, את תוכלי להיות איתי פה'. אמרתי לו שאני מאוד מעריכה את ההצעה שלו, אבל אני לסבית. הוא היה בהלם ולא הבין איך יש לי שתי בנות, אם אני לסבית, אמרתי לו שאין שום קשר".

 

"החיים מזמנים המון דברים, השאלה איך אנחנו מתייחסים לרע". ריקי לוי. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

היום ריקי לא בזוגיות. "טוב לי בשקט שלי, בשלווה שלי, בלי 'תכבסי לי תנקי לי'. אני נוסעת לטיולים עם מכון אבשלום, אני עסוקה בעבודה יש לי את הבנות המדהימות שלי, הנכדים המדהימים שלי, יוגה, מנוחה. החיים מזמנים המון דברים, השאלה איך אנחנו מתייחסים גם לדברים הקשים. בכלל, אני חושבת שבעניין הטרדות מיניות צריך להגדיר יותר את הנושא. אני חושבת שיחסים אינטימיים במקום עבודה, לא משנה אם זה בהסכמה או לא, אם אלה יחסי מרות זאת הטרדה מינית נקודה. יש מקומות עבודה שאסור לנהל זוגיות בתוך מקום העבודה. אם זה קורה ואם זה אמיתי שאחד מהם יעזוב". 

 

 

 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
הוא היה נער יפה תואר, היא היתה נערה סקרנית. כשאף אחד לא ראה הוא היה לוקח אותה למחסן בקיבוץ ומרביץ לה. "אנחנו מוכרחות לסלוח לעצמנו כי חיינו בעולם אחר". פרויקט "שתקנו מספיק" של מוטק'ה
מאת: שרי שיין

 

אילה אמן, בת 65, אמא לשלושה ילדים, סבתא לשישה נכדים, גרושה, עובדת סוציאלית

אילה הייתה נערה סקרנית מלאת חיים ותוססת, בת למשפחה חשובה בקיבוץ. נער חוץ יפה תואר שהגיע לקיבוץ מצא חן בעיניה. "התחלנו להיות חברים", היא מספרת, "ככה קראו לזה אז. אחרי תקופה מסוימת הוא התחיל להפעיל עלי לחץ שנשכב ולא הסכמתי. הסכמתי לעשות דברים אחרים, אבל לשכב לא רציתי, בעיקר כי פחדתי להיכנס להריון.

 

"העימותים סביב עניין הסקס הלכו וגברו, ורציתי להיפרד. הוא לא היה מוכן לשמוע על זה והאלימות התחילה. אז כבר לא גרנו עם ההורים, גרנו בצריפים של הנעורים בקיבוץ והוא פשוט התחיל להכות אותי. הוא היה דוחף אותי למחסן ומכה אותי מכות רצח. הוא איים עלי שאם אעיז לספר למישהו הוא יכה אותי יותר".

 

 

 

לא ידעתי איך עוצרים את זה. אילה אמן. צילום: ערבה גרזון רז


 

אף אחד לא ראה את סימני המכות?

"לא, כנראה שלא. לא זוכרת למה אבל אף אחד לא ראה. אבל אז התחילו סימנים בהתנהגות. הייתי תלמידה מאוד טובה, והציונים שלי התחילו לרדת. הייתי עצובה ובכיתי המון. אחותי, שהייתה מאוד קרובה אלי, שמה לב לשינוי הקיצוני במצב הרוח, שיתפה את האחות הגדולה ושתיהן הצליחו להוציא ממני את הסיפור. הלכנו יחד להורים וזה נתן לי כוח לסיים את הסיפור. היה לי כבר על מי להישען".

  

בקיבוץ המשיכו השניים לראות זו את זה. הם למדו באותה כיתה, עבדו יחד ברפת, "אבל לא נאמרה מילה".

 

כאמא לבנות פגשה בו אילה שוב, כשהגיעה יחד עם משפחתה לימי זיכרון בקיבוץ. יום אחד הגיע גם הוא, ובתה, שהייתה אז בת 17, ניגשה אליו והתחילה לצעוק עליו. "הוא כמובן הכחיש הכל", אומרת אילה, "הוא אמר שהוא אהב אותי נורא ומעולם לא הכה אותי".

 

 

זכותך להסכים לדברים מסוימים ולא לאחרים. אילה אמן. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

אז השאלה אם אי פעם התנצל מיותרת.

"לגמרי".

 

איזו השפעה הייתה לאלימות הזאת על חייך?

"רק ההבנה איך זה מרגיש כשמרביצים לך. אני עובדת סוציאלית היום והחוויה שלי עוזרת לי להבין את המקום הזה של הפחד וחוסר האונים. המקום הזה שזכותך להסכים לדברים מסוימים ולא להסכים לדברים אחרים".

 

הרגשת אשמה?

"האשמה היחידה שהרגשתי הייתה שלא הצלחתי לעצור את המכות. לא הרגשתי שזאת אשמתי שהוא מרביץ לי, אבל הרגשתי אשמה שאני לא מסוגלת לספר לאף אחד. זה היה מלכוד של פחד. ולא ידעתי איך עוצרים אותו".

 

מה היית אומרת היום לאילה בת ה-16 אם הייתן נפגשות?

"חבל שלא היה לך כוח, אבל הנה תראי איזו יפה את, איזה מוצלחת את. אני מצליחה ללמוד מכל סיטואציה, וגם מזה למדתי משהו. למדתי מה זה פחד. מה זה לחיות בתוך טרור. זה עוזר לי היום להסתכל יותר טוב על הילדות שלי ועל הנכדות שלי. אנשים צריכים להבין שאנחנו, הנשים המבוגרות יותר של פעם, חיינו בתרבות של הטרדות ולא היו לנו את הכלים של היום להתמודד עם זה. לא היה לנו את החוק למניעת הטרדות ולא הייתה המודעות הציבורית. לפעמים שופטים אותנו על התנהגות העבר, ואני רוצה לומר שלא הייתה לנו ברירה. אנחנו מוכרחות לסלוח לעצמנו כי חיינו בזמן אחר. זמן של חוסר מודעות גם התקשורת עם ההורים לא הייתה כמו היום. רק אם נסלח לעצמנו נוכל לתת לתקופה חדשה להיכנס".

 

  

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
בעלה התעלל בה פיזית ונפשית, איים להרוג אותה ולפגוע בילדיהם. "לא סיפרתי לנפש חיה". פרויקט "שתקנו מספיק" של מוטק'ה
מאת: שרי שיין

 

מירי ארגמן, בת 64, אמא לשני בנים וסבתא לחמישה נכדים, נשואה פעם שנייה באושר, מרצה ומאמנת אישית

 

 כשמירי התחתנה בפעם הראשונה בגיל 18, עם אהובה מהתיכון, היא לא העלתה בדעתה שכך ייראו חייה. "הייתי נערה מופנמת וביישנית והוא היה מבוגר ממני בארבע שנים", היא מספרת, "הייתה לי אמא ביקורתית ושתלטנית, ורציתי רק לברוח מהבית. רציתי את האביר על הסוס הלבן שייקח אותי, והוא הגיע, חתיך כריזמתי, כל מה שרציתי.

 

"כשהתחתנו כבר הייתי בהריון. בשנה ראשונה היה בסדר, פה ושם מילים לא יפות, אבל לא יותר. זה הלך והחמיר. הוא היה חוזר הביתה מהעבודה מעביר אצבע לבדוק אם יש אבק. הייתי מאוד כנועה וצייתנית. במושגים שלי, תפקיד האישה היה לשרת את בעלה, ככה גדלתי. גם אצלי בבית היו כל הזמן צעקת חשבתי שזאת הנורמה.

 

 

 

 

"אחרי הלידה הראשונה הוא בקושי הגיע לבית החולים, הייתי בודדה לגמרי, אבל עדיין מאוהבת. כל כך נאיבית. שנתיים אחרי החתונה האלימות המילולית הפכה גם לפיזית, ושתקתי. לא סיפרתי לנפש חיה. התביישתי, הייתי חסרת בטחון והאמנתי שאני תלויה בו לגמרי. כשהבן הגדול שלי היה בן ארבע נכנסתי שוב להריון. אז הוא כבר התחיל להשפיל את הילד.

 

 

"בלידה השנייה הוא השאיר אותי בבית חולים, השכנה השגיחה על הילד הגדול, הוא אפילו לא צלצל לשאול מה נולד. זה כל הזמן הלך והחמיר. הוא הכריח אותי לעבוד איתו בעסק למרות שלא רציתי, לא אפשר לי לעבוד באופן עצמאי, הייתי קונה במכולת בהקפה והוא לא תמיד שילם, גם את החשבונות הוא לא שילם, וניתקו לנו את החשמל. הייתי תלויה בו כלכלית לגמרי".

 

מתי הבנת שהגיע הזמן לצאת משם?

"לא כל כך מהר, אבל אני חושבת שאחד הטריגרים היה גם העובדה שהוא השפיל את הבן הגדול. זה כבר לא הייתי רק אני. ממש במקרה הגיעה לגן של הילד מרצה ממכון אדלר, והבנתי שהצעד הראשון למען עצמי הוא עצמאות כלכלית. הלכתי ללמוד, בהתחלה בלי ידיעתו. כשהוא גילה האלימות גברה, הוא החביא לי את הספרים, לא נתן לי כסף לנסיעות, הוא הרגיש שהוא מתחיל לאבד שליטה, אבל התחלתי להרגיש קצת יותר ערך עצמי.

 

"הקש שממש שבר היה שהוא היכה אותי כל כך חזק, ששבר לי את הצלעות בגלל חולצה לא מגוהצת. הלכתי למשטרה".

 

זה בטח דרש הרבה אומץ.

"כן אבל זה היה נורא. התלוננתי במשטרה. הם גבו עדות גם ממנו ושלחו את שנינו ביחד בחזרה הביתה. הייתי מבוהלת, הלכתי לישון אצל שכנה".

 

החלטתי שאני לא מוותרת

 

שתקתי. עד שהוא התחיל לפגוע בבן שלי. מירי ארגמן. צילום: ערבה גרזון רז

 

מאותו יום והלאה, היה ברור למירי שהיא לא מוותרת. היא שיתפה את אבא שלה לראשונה במה שקרה, ולמרות שלא תמך בגירושים מימן לה עורך דין. כשהתחתנה היתה נערה שברירית, ועכשיו הפכה לאישה חזקה שמנסה להעמיד את בעלה לדין על פשעיו. הוא כמובן לא אהב את זה. באחד הימים פרץ את דלת הבית ואיים להרוג אותה. שכנים ששמעו את ההמולה הזמינו משטרה, וכך ניצלה. "הייתי יכולה להיות עוד אחת מאלה שכותבים עליהן בעיתון", היא אומרת. את הגירושים קיבלה אחרי 12 שנה.

 

מה היה אחרי שהמשטרה הגיעה?

"למחרת הלכתי להתלונן. למזלי היה שם שוטר שהכרתי, והוא דאג שיביאו אותו למשפט. אבל ההליך היה נורא, הייתי העדה המרכזית והושפלתי עד עפר. בסופו של דבר הוא קיבל 2000 שקל קנס ומאסר על תנאי".

 

מתי הפסקת לפחד?

"אף פעם. עד היום אני לא נקייה מפחד. אי אפשר להסביר אותו. היו ניתוקים בטלפונים, תחושות של מעקבים, אף פעם לא יכולתי לדעת בוודאות שזה הוא, אבל פחדתי. מצד שני החלטתי שזה לא משתק אותי ואת החיים שלי".

 

 

 

אני לא נקייה מפחד. מירי ארגמן. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

איבדת אמון בגברים?

"קשה לא לאבד אמון בגברים. גם בעבודה עברתי חוויה מטלטלת כשקולגה לעבודה, שהיינו מאוד מיודדים, הזמין אותי לארוחת ערב במלון שבו שהה. היה נחמד וטוב עד שאמר לי 'שכחתי משהו בחדר, את יכולה לבוא איתי?'. לא הייתה לי שום סיבה לסרב באמת, היינו חברים טובים. ואז בחדר הוא התנפל עלי באגרסיביות. הייתי בשוק, דרשתי שייקח אותי הביתה. בשלב מאוחר יותר הוא קיבל קידום והפך לבוס שלי. עשיתי עבודה מעולה ומעולם לא קודמתי, להפך, הוא הזהיר אותי שלא אספר שום דבר".

 

מה את עונה לאנשים ששואלים למה לא התלוננת?

"הוא היה הבוס שלי, ידעתי שלא יאמינו לפקידה קטנה. זה היה ברור שאם אתלונן אני אהיה הקורבן, כי אותי יפטרו - לא אותו. אם זה היה קורה לי היום הייתי ללא ספק מתלוננת. היום יש לי כוח".

 

את שוב בזוגיות.

"אני בזוגיות מאושרת כבר הרבה שנים. התחתנו בנישואים אזרחיים, אין לי עניין לעבור שוב את הקטע של הרבנות, עשיתי ואני עושה המון עבודה רוחנית והתפתחות אישית. הבנתי שהייתי אדם שרק רצה לרצות את כולם שהייתי קורבן וזהו זה נגמר".

 

מה היית אומרת היום למירי הצעירה?

"תאהבי את עצמך. קחי אחריות על החיים שלך. אף אחד לא יפגע בך, את חזקה, את מיוחדת".

 

 

 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
הוא היה רופא וביקש ממנה להתפשט. היא פשוט עשתה את זה. רופא אחר ביקש ממנה לפתוח רגליים בלי סיבה. "פשוט קפאתי". פרויקט "שתקנו מספיק" של מוטק'ה
מאת: שרי שיין

 

אסנת אלון, 68, נשואה פעם שנייה, אם לארבע בנות וסבתא לשבעה נכדים. עוסקת בחינוך מיוחד

 

אסנת אלון הייתה בת 17 כשעברה את ההטרדה המינית הראשונה שלה. אחר כך היו נוספות, ולכולן היה מכנה משותף אחד - רופאים. המקום הזה שמגיעים אליו בחולשה פיזית ונפשית הפך עבורה לגיהנום. "למדתי בסמינר רחוק מהבית וחליתי", היא מספרת על ההטרדה הראשונה, "קיבלתי חום גבוה וכאב גרון והלכתי לרופא. אני זוכרת שהוא ביקש שאתפשט לגמרי, ופשוט עשיתי את זה. יותר אני לא זוכרת כלום. אני לא יודעת מה הוא עשה אחר כך, אני לא חושבת שהוא עשה לי משהו. אני זוכרת שיצאתי משם עם אנטיביוטיקה. זהו. לא אמרתי שום דבר לאף אחד. פשוט קפאתי. לא אמרתי שום דבר גם שנים אחר כך".

 

לא אמרתי כלום לאף אחד. צילום: ערבה גרזון רז

 

הפעם השנייה שאסנת עברה הטרדה הייתה אחרי לידה שלישית. חברה הבהילה אותה למיון עם דימום חזק. "הגענו למיון ואיזה רופא תורן התחיל לצרוח עלי 'תפתחי רגלים... נו יאללה את כבר היית בהריון אז את יודעת לפתוח רגלים'. זאת הייתה השפלה נוראית", מספרת אסנת.

 

וזה לא היה הסוף. אחרי הלידה חלתה מאוד, והחשש היה שהיא סובלת מדיכאון שאחרי לידה. "הייתי נשואה בנישואים לא טובים", היא מספרת, "הלכתי לפסיכיאטר והוא אמר לי: 'את יודעת מה, את מאוד יפה, ואת מאוד סקסית. את תבואי אלי ואני בכל פגישה אספר לך איך את נראית טוב וזה יבריא אותך'. זה היה נורא. הייתי במצב נוראי עם שלוש בנות, בקושי מתפקדת, מאוד רזיתי, הייתי מאוד עייפה כתוצאה מהמחלה, וזה מה שאתה אומר לי? כמובן שלא חזרתי. רק אחרי שנה עשיתי בדיקות, וגילו שזאת מחלה אוטואימונית".

 

מתי דיברת בפעם הראשונה?

"הראיון הזה עכשיו במוטק'ה היה הפעם הראשונה שממש דיברתי על זה. סיפרתי את זה לבן זוגי הנוכחי, אבל חוץ מזה לא דיברתי מעולם, לא לבנות, לא לחברות. קברתי את כל ההטרדות והשפלות. נורא התביישתי. היום אני כבר לא כועסת על הנערה הזאת, שהתפשטה לפני הרופא".

 

כל השנים, הרגשת שמשהו לא בסדר?

"ידעתי שאני לא נותנת אמון ברופאים. פחדתי ללכת לרופאים. לפני שלוש שנים המחלה האוטואימונית חזרה לי, ולא הצלחתי למצוא רופא. אפילו החלפתי קופות חולים פעמיים. היום אני יודעת למה הייתי כל כך בלחץ. אז לא הבנתי כלום. אפילו הבנות שלי התחילו לשאול אותי אם עברתי הטרדה מינית ואמרתי שלא. ממש לא ידעתי שעברתי הטרדה מינית. בעולם של אז לא דיברו במושגים כאלה. לפעמים יש לי רצון לפתוח מרפאה מיוחדת לנשים שעברו הטרדה מינית ושיהיו שם רק רופאים שאפשר לסמוך עליהם. אני יודעת שזה בלתי אפשרי אני יודעת שזה ממדר, אבל עד כדי כך תחושת הפחד שלי חזקה".

 

למה החלטת לספר עכשיו? מה השתנה?

"גלשתי באתר מוטק'ה, ראיתי את הקול קורא, ואמרתי לעצמי שאני מוכנה לדבר. זה היה משהו אינטואיטיבי. אין לי מושג למה. בהתחלה אמרתי לעצמי שמה שקרה לי בגיל 17 הוא הטרדה, ואז עלו לי כל שאר הסיפורים. חשבתי שזה מאחורי, אבל גם עכשיו כשאני מדברת על זה יש לי דמעות. זה הדהים אותי איך זה משפיע עלי עד היום. אני מקווה שעכשיו זה יותר מעובד, ואני אבוא קצת אחרת למפגש עם רופא. הזמנים השתנו הבנות שלי גדלו בבית אחר, שהשיח הוא אחר. אני אדם מאופק וגדלתי במשפחה מאופקת, אני מקווה שבראיון הצלחתי קצת להשתחרר להיות פחות משותקת".

           

אני מקווה שבצילומים הצלחתי להיות פחות מאופקת. צילום: ערבה גרזון רז

 

מה היית אומרת לרופא ההוא אם היית פוגשת אותו היום?

"הייתי אומרת לו שלא ברור שהיה קשר בין הפגישה הרפואית לבין הבקשה שלו שאתפשט, ואני מנסה להבין מה קרה. הוא בטח היה אומר שהוא לא זוכר ולא יהיה שום ערך לשיחה. אני חושבת שגם אם היום הוא היה עדיין רופא לא הייתי עושה הרבה. קשה לי עם נקמות ותוקפנות. אני יודעת שיש הבדל גדול בין אסנת של אז לאסנת של היום. זה מאד ברור לי. גם בקשר שלי עם הגרוש שלי. מצד אחד משהו בעימות פנים מול פנים קשה לי, אבל ברור לי לגמרי שאף אחד לא יכול לבגוד בי יותר".

 

אסנת נמצאת היום בזוגיות נפלאה עם אהוב נעוריה. "זה כמו לחזור הביתה, זה נפלא, לא הייתי מחליפה את זה בחיים", היא אומרת.

 

 

 

 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
אבא שלה. אח שלה. סבא שלה. יום אחרי יום היא חיה בגיהינום של אלימות מינית בתוך המשפחה. "מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא שומע". פרויקט "שתקנו מספיק" של מוטק'ה
מאת: שרי שיין

 

 

ניצה סקולניק, בת 61, אם לשמונה ילדים, סבתא ל-17 נכדים, נשואה, מרצה, מטפלת זוגית ומשפחתית, מאמנת אישית, מרצה וסופרת

 

היו לה חלומות על נחשים, והיא לא הבינה למה. היא היתה בולמית, אנורקטית, היו לה התקפות של חנק, והיא לא הבינה למה.

 

עד שהבינה.

 

ניצה סקולניק סבלה מגילוי עריות. אחיה ואבא שלה ביקרו בחדרה באופן קבוע. זה התחיל כבר כשנולדה. היא היתה בת ראשונה אחרי ארבעה בנים. אבא שלה החליט שהיא לא שלו, והשאיר אותה בבית חולים. למזלה, אחרי חודש וחצי סבתא שלה החליטה לקחת אותה מבית החולים. "זאת היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל", היא אומרת, "היא כל הזמן עודדה אותי לעשות דברים, חיזקה אותי, לא הפסיקה להגיד לי כמה אני יפה וחזקה".

 

כשהיתה בת חמש הכל נגמר. סבא שלה נפטר, וסבתא שלה עברה לגור אצל ההורים שלה, שתמיד חשבה שהם הדודים שלה.

 

אחיה הגדול היה מכניס אותה לאמבטיה, לעשות מקלחת, ואז מתפשט בעצמו. "הייתי צורחת", היא מתארת, "אבל מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא שומע. סבתא שלי שמעה אבל היא היתה קורבן בעצמה. היא היתה אומרת לי 'הלוואי שהיה לי לב של אבן ולא הייתי מרגישה את הכאב שלך'.

 

"עכשיו אני גם יודעת שהחלומות שלי על נחשים באו משם, כי בכל פעם שהיה מתפשט איבר המין שלו גדל ומבחינתי זה היה כמו נחש גדול. מהרגע שהגעתי לבית של ההורים שלי התחלתי לגמגם. הרטבתי במיטה עד גיל 16. גרנו בשכונה קשה וניסיתי להיות כמה שיותר בלתי נראית".

 

 

 

 

בגיל 13 נכנסה ניצה להריון ואפילו לא ידעה ממי. סבתא שלה, יחד עם אישה ערביה מהשכונה, הכניסו אותה למקלט, נתנו לה לשתות משקה מר, עשו לה כוסות רוח, וניסו לעשות לה הפלה בעזרת מסרגות. כשזה לא הצליח לקחו אותה לרופא ברמלה, שיעשה לה הפלה. ניצה חזרה בתשובה אחרי ההפלה, ובגיל 18 התחתנה עם חרדי. הוא לא אנס אותה אבל ההשפלות היו בלתי נסבלות. היא ילדה ילד אחרי ילד עד שעשתה קשירת חצוצרות בלי לומר לו. בגיל 37 התגרשה ממנו. "הפעם ראשונה שהרגשתי ערך כלשהו לחיי היה כשהתחלתי ללדת", היא אומרת, "ללדת יצורים מדהימים כאלה? אני בטח שווה משהו".

 

ניצה מדברת על תשעת ילדיה. את הבכורה איבדה כשהיתה בת חודש וחצי. "זה היה שבר נוראי וייחסתי אותו לפגיעה, כאילו זה מגיע לי", היא אומרת, "שנים לא הלכתי לקבר שלה. הייתי בתחושה שאני יצרתי את המציאות שקרתה לי ואין לי זכות להתאבל עליה. גם הלידה עצמה הייתה טראומה נוראית. צרחתי בלי סוף. שם, בחדר הלידה, פגשתי שוב את כל הטראומה שלי.

 

 

תחושת האשמה כשזה אונס בתוך המשפחה כפולה ומכופלת. ניצה סקולניק. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

"כשזה אונס בתוך המשפחה תחושת האשמה היא כפולה ומכופלת. הדחקתי והדחקתי והדחקתי. לא במקרה חליתי בסרטן פעמיים, תכננתי את ההתאבדות שלי. לא הבנתי שאני פגועה, רק ידעתי שרע לי. אני חושבת שאם הייתי מודעת כל השנים האלה לא הייתי שורדת".

 

- מתי דיברת על זה פעם ראשונה?

 

"הייתי כבר בת 54. דיברתי עם חנן שניר, שהיה מטפל שלי בפסיכודרמה. הוא ביים הצגה בשם 'חגיגה' שמדברת על ניצול מיני במשפחה, הצגה שמבוססת על סרט דני. שניר הזמין אותי לבכורה. אחרי ההצגה הלכתי אל מאחורי הקלעים, הייתי מאוד מרוגשת, דיברתי בקול רם, ולקח זמן עד שהבנתי שיש שם מצלמות טלוויזיה ושהכל תועד.

 

"הבנתי שאני מוכרחה לספר לילדים שלי לפני שיגלו דרך התקשורת מה עבר עלי. הם ידעו שהיו לי חיים אלימים, אבל זהו. באותו ערב סיפרתי לאחים שלי ולילדים שלי. היה לא קל. האחים שלי קיבלו את זה רע מאוד".

 

הרגע המכונן בחייה, היא מספרת, היה כשנסעה להודו לשנה, למדה רייקי ועשתה מדיטציה. "כל השנים היה לי אות קין, והחלפתי אותו בטיקות".

 

 

ניצה פרסמה שני ספרים, "שלום לך מסה קטנה" ו"הפרפר שחלם להיות אריה".

 

 

ניצה סקולניק והספרים שחיברה. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

כשאביה חלה במחלת נפש, היא היתה זאת שטיפלה בו. "חשבתי שאולי אקבל הכרה לקיום שלי, סוף סוף", היא אומרת, "שאני בת טובה, שאני בסדר. הייתי היחידה שטיפלה בו. קיוויתי שיגיד לי שאני ילדה טובה, אבל כלום. סבתא שלי עברה התעללות, סבא שלי התעלל באימא שלי. זה עובר במשפחה כמו מחלה".

 

- את ממליצה לא לדבר על זה?

 

"לקח לי המון זמן למצוא מטפלת שמתמחה בגילוי עריות. עברתי גיהינום. גם כשהייתי מודעת לזה רציתי למות. אני אומרת, אם זה לא משבש את החיים - לא לחפור. לא משנה באיזה גיל זה עולה, תמיד תחזור הילדה הזאת, המבוהלת, שזקוקה לאישור, וברוב המקרים היא לא מקבלת את זה. צריך לבדוק מה בעצם תרוויחו אם תספרו. אומרים להוציא ולא לשתוק. אני אומרת: לא תמיד אפשר לעמוד בזה. בגילוי עריות יש את המקום הזה של האבא שאומר לך כמה הוא אוהב אותך".

 

היום ניצה במקום טוב. הרעיון של התאהבות היה ממנה והלאה עד שנסעה לארה"ב, ומישהי ביקשה ממנה להעביר חבילה למישהו בארץ. היא והמישהו הזה נשואים כבר שלוש שנים.

 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
היא חשבה שהוא אהבת חייה. הוא ארגן לה אונס קבוצתי. בהמשך נאנסה על ידי חבר שממנו ביקשה עזרה. "לקח לי המון זמן להבין שאני לא אשמה". פרויקט "שתקנו מספיק" של מוטק'ה
מאת: שרי שיין

 

 

סילבי שטרסמן, בת 56, אם יחידנית לבן, סיימה לאחרונה לימודי משפטים ובקרוב תחל בלימודים נוספים – פסיכולוגיה או רפואה

 

30 שנה שתקה סילבי שטרסמן. כשהיתה בת 53 העזה בפעם הראשונה לספר את הסיפור שלה, אבל גם אז בחרה לעשות את זה בעמוד הפייסבוק של "אחת מתוך אחת". כדי שהבן שלה לא יראה, כדי שאמה, בת ה-90, לא תיחשף לסיפורים העצובים של בתה.

 

הפעם הראשונה התרחשה כשסילבי היתה רק בת 13. היא הלכה לבריכה עם חברים, הם דיברו, צחקו. "היה לי אז חבר בן 14 שחשבתי שהוא אהבת חיי", היא אומרת. "היינו נפגשים בסתר, כי ההורים לא אהבו את הקשר בינינו. ליד הבריכה היו פינות מוצלות קצת מרוחקות עם שיחים. הוא ביקש שנלך קצת להתבודד. מובן שהסכמתי. ישבנו, דיברנו ופתאום בלי שהבנתי מה קורה, הוא הכניס לי בוקס בפרצוף. נפלתי לאחור, ואיבדתי לכמה שניות את ההכרה.

 

 הסיפור עזר לי לא להרגיש אשמה. סילבי שטרסמן. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

"מתוך השיחים יצאו שלושה חברים שלו. אחד מהם סתם לי את הפה, החזיק לי את הידיים, וכל אחד מהם בתורו אנס אותי. אחרי שסיימו הם השתינו עלי והלכו. הייתי חבולה כולי, עם סימנים כחולים. קפצתי מעל הגדר ורצתי הביתה. לא סיפרתי לאף אחד שום דבר. אמא שאלה אותי מה קרה, אמרתי לה שנפלתי על הגדר. נכנסתי להתקלח להוריד ממני את כל הטינופת".

 

 

- למה לא סיפרת לה?

 

"הבנתי שאין לי עם מי לדבר. ידעתי שיועצת בית הספר תזמין את ההורים שלו, והוא בטח יכחיש. חוץ מזה הרגשתי אשמה נוראית, כי ההורים שלי כל הזמן היו נגד הקשר. הם חשבו שהוא לא בשבילי, ופחדתי לספר להם שהם צדקו. הוא היה ממשפחה מאוד אמידה, אבא שלו היה עורך דין חשוב".

 

כל השנים הדחיקה סילבי את הטראומה האיומה, עד שמקרה אחר שארע לה הציף למעלה את כל מה שעברה. "זה היה לפני עשר שנים", היא מספרת. "הלכתי לזרוק את הזבל, ופתאום עובר מישהו שהכרתי מימי הצבא, ולא התראינו המון זמן. הזמנתי אותו אלי לשתות קפה ולהיזכר בעבר. ישבנו, עשיתי קפה, הוא לא נראה לי שיכור או מסוכן, לא ראיתי אפילו שיש לו אקדח בחגורת המכנסיים מאחורה.

 

"פתאום, באמצע השיחה, הוא הוציא את האקדח ונתן לי מכה ברקה. נפלתי, הוא קרע מעלי את החולצה, עשה מה שעשה, המשיך להרביץ לי וברח מהמרפסת, משאיר אותי שותתת דם. גרתי בקומת קרקע. אז כבר צלצלתי למשטרה. הם הגיעו, אבל לא מצאו אותו. הוא ברח לחו"ל. כאילו בלעה אותו האדמה".

 

 

- ואז חזרה אלייך הטראומה של הילדות?


"בהתחלה לא הבנתי שזה מה שקורה לי. התחילו חרדות וסיוטים, לא הצלחתי לעשות כלום. הסתגרתי בבית. עשיתי רק מה שאני חייבת בשביל הבן שלי. זה נמשך חצי שנה. יום אחד הלכתי לעשות קניות ופתאום ראיתי אותו, את הילד ההוא מגיל 13. הוא ישב עם חברים, שתה קפה. ברחתי הביתה. פחדתי שהוא יגלה איפה אני גרה. ליתר בטחון החלפתי מנעולים. שלושים שנה אנחנו גרים באותה שכונה, ולא ראיתי אותו".

 

30 שנה גרים באותה שכונה, ולא ראיתי את הנער שתקף אותי. סילבי שטרסמן. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

- מה גרם לך לספר את הסיפור?

 

"לפני שלוש שנים קראתי בפייסבוק סיפורים בדף של 'אחת מתוך אחת'. חלק מהסיפורים ממש עשו לי צמרמורות, חלק בכלל לא הצלחתי לקרוא מרוב שהיה לי קשה. החלטתי שאני רוצה לפרסם את הסיפור שלי. פירסמתי את שני המקרים וקיבלתי תגובת מרגשות. עודדו אותי לא להרגיש אשמה, זה מאוד חיזק אותי.

 

"כשראיתי את המודעה במוטק'ה הבנתי שאני צריכה לספר את זה בפומבי. שאסור לשבת בחיבוק ידיים ולשתוק. צריך לדבר על זה שכל העולם יראה וישמע. לקח לי המון זמן להבין שאני לא אשמה. על המקרים שלי חל חוק ההתיישנות, אבל אני מאמינה שבורא עולם יטפל באשמים".

 

 

- אם היום היית פוגשת את סילבי בת ה- 13 מה היית אומרת לה?

 

"הייתי אומרת לה לא לפחד. ללכת להתלונן. זה שהוא ממשפחה אמידה זה לא אומר שמותר לו הכל. זה תהליך מאוד ארוך מהרגע שמגישים תלונה, אבל לא להתייאש. לכל האנשים שאומרים 'למה חיכית כל כך הרבה זמן' אני אומרת 'אני לא מאחלת לאף אחד להיות בנעלים שלי ולעבור את הסבל שאני עברתי'".

 

 

- מה זה עשה לקשר שלך עם גברים?

 

"אחרי המקרה הראשון התחלתי להשתגע בתוך עצמי, לא רציתי שאף גבר ייגע בי. היתה לי תקופה בצבא שלא יכולתי לשבת באוטובוס אלא אם כן היה מקום ליד אישה. הרגשתי כל הזמן מאוימת, אבל לא ממש ידעתי למה. ואז הכרתי מישהו. היה לנו קשר ממש טוב ואז כשאמרתי לו שאני בהריון הוא פשוט נעלם".

 

 

- מה עם אהבה עכשיו?

 

"יצאתי מהארון לפני שבע או שמונה שנים. אני מקווה שהאחת תגיע סוף סוף. אני משערת שתמיד נמשכתי לנשים אבל לא הייתי מוכנה להודות בזה ממש בפני עצמי. אני חושבת שהרבה יותר קל לתת אמון באישה מאשר בגבר, לא?"

 

 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
המפקד שלה היה שואל בכל ערב אם הלילה ישכבו. במלחמת יום כיפור תפסה קצין אחר – בגיל של אביה – מציץ עליה. "בתקופתי, נשים שנפגעו ממש לא ידעו מה לעשות". פרויקט "שתקנו מספיק" של מוטק'ה
מאת: שרי שיין

 

 

 

חנה הראל, בת 62, רווקה, מזכירה בחברת קבוצות רכישה בנדל"ן

 

חנה הראל היתה בצבא קבע 22 שנה, ועברה לא מעט תפקידים בכירים. היא הייתה קצינת שלישות, ראש מדור סיירת במטכ"ל, ראש מדור נשים בבקו"ם ועוד. עוד כשהייתה טר"שית צעירה ותמימה הבינה שהיא צריכה לפתח חוש מיוחד, כי "יש מפקדים שאני מוכנה לשבת איתם לבד בלי אף אחד בסביבה גם בחצות, ויש כאלה שאני לא אשב איתם בשמונה בערב במקום ציבורי", היא אומרת.

 

אל המקרה הראשון היא מעדיפה להתייחס בהומור. "המפקד שלי היה עובר כל ערב דרך החדר שלי, הייתה דלת כזאת מציפוי של פח. הוא היה בועט בדלת שתפתח, ושואל אותי אם נשכב היום. בהתחלה הייתי מבולבלת לגמרי, הוא לא נראה לי מחייך, הוא נראה רציני. אבל מכיוון שהוא לא עשה שום דבר מעבר לשאלה, לא עשיתי עם זה כלום. בשלב מסוים כבר שאלתי אותו אם הוא לא התעייף לשאול אותי את זה שוב ושוב. הוא ענה לי שלא. משום מה לא הסתכלתי על זה כהטרדה. היה לי לא נוח, לא הייתי בטוחה אם הוא מתכוון לזה או לא, אז בחרתי להפוך את זה לבדיחה, וכשאת הופכת משהו לבדיחה כבר אי אפשר לפגוע בך".

 

 

כשאת הופכת משהו לבדיחה כבר אי אפשר לפגוע בך. חנה הראל. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

המקרה השני היה סיפור קצת יותר ארוך וקשה. "הגעתי ליחידה שלא רציתי להיות בה, ביקשתי לעבור משם, ואז פרצה מלחמת יום כיפור", מספרת חנה. "נשארתי לישון באיזה חדר, ופתאום באמצע הלילה אני שומעת מישהו נכנס דרך הארון ומציץ. זה היה קצין השלישות שהיה מבוגר מאבא שלי באיזה שש שנים, הוא היה בחדר המקביל לזה שלי, ובין החדרים הפריד ארון. אין לי מושג מה הוא רצה, אבל למחרת בלי לומר מילה נסעתי לחנות לחומרי בניין, קניתי מסמרים ומסמרתי את הארון. הוא לא יכול היה להגיד שום דבר כי אז היה נאלץ להודות שמשהו קרה. לא מצאתי לנכון להתלונן כי חשבתי שמצאתי פתרון.

 

"לצערי זה לא נגמר שם, הנקמה שלו רק התחילה. המלחמה פרצה, נסעתי לרפיח וכשכולם יצאו הביתה הוא לא נתן לי לצאת. ישנתי במחסן של הגדוד כי לא היו מגורי בנות, והוא היה עובר כל לילה לבדוק אם אני ישנה. בזמן המלחמה הייתי יוצאת לבתי חולים בדרום כדי לחפש נפגעים מהגדוד שלי. יום אחד חזרתי אחרי אזכרה מדוכאת עד אימה לבסיס ביפו. ידעתי שבחדר יש עוד בנות, אבל הזהרתי אותן מראש שלמגורי הבנות לא נכנסים בנים. הגעתי והיו שם בנים. התלוננתי עליהן והוא דרש ממני לבטל את התלונה. סרבתי. הוא שאל אם אני יודעת מה זה אומר שאני מסרבת. לא עברו שעתיים וכבר קיבלתי שיבוץ מחדש".

 

 

בתקופתי, נשים שנפגעו לא ידעו מה לעשות כדי להפסיק את זה. חנה הראל. צילום: ערבה גרזון רז

 

 

- את מצטערת שלא התלוננת עליו אז?

"רצה אלוהים ונתן לי הזדמנות להחזיר. אחרי שלוש שנים הוא היה צריך ממני עזרה בכוח אדם. לא נתתי לו. הוא אפילו לא זיהה אותי, הוא לא זכר שום דבר. זה היה כל כך מקובל אז, שמבחינתו לא היה שום אירוע. זה היה מקובל שהגברים מניחים יד בכל מיני מקומות שהם לא אמורים להניח עליהם את היד, ומניחים את היד בלי שקיבלו רשות. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם היו נוגעים בי. אני יודעת שלא הייתי שותקת.

 

"בתקופתי, נשים שנפגעו ממש לא ידעו מה לעשות כדי להפסיק את זה, היום כבר יודעים קצת יותר. אני יודעת שהיום אני יכולה לכתוב מכתב אנונימי לאשתו, ואני יכולה לגרום לו נזק מיידי. אני יכולה להבין שלא מתלוננים מיד, לוקח זמן להבין בכלל מה קרה לך. אני הייתי מלכת התמימות. היום זה אחרת, לבנות יש עם מי לדבר. הן שומעות מסביב, התקשורת מדברת על זה כל הזמן. אני אישה חזקה ונשים כמוני צריכות לסלול דרך לנשים קצת יותר שבריריות, חשוב שהן ידעו שיש על מי לסמוך".

 

- איך היחס שלך לגברים?

 "אני בודקת בזהירות. אם אני נותנת אמון במישהו כדאי שיהיה ראוי לזה".

 

 חנה הראל נפטרה בפברואר 2017. יהי זכרה ברוך.

 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
הדיבור הנרחב על הטרדות ותקיפות מיניות המתרחש כיום הוא לא טרנד - פשוט הבשיל הזמן לעשות עכשיו את מה שנשים לא יכלו לעשות לפני 30 שנה ויותר

שרון שילוח דנטס, מנהלת אתר מוטק'ה ויוזמת הפרויקט


  

כשפרסמתי קול קורא במוטק'ה והזמנתי נשים להשתתף בפרויקט, לא באמת חשבתי שמישהי בגילאים המדוברים תסכים לעשות את זה: לספר בפנים חשופות ובשם גלוי על אונס, הטרדה ותקיפה מינית, או מעשה אלימות אחר שחוותה. הצעירות של היום הן אלו שמניעות את המהפכה המתרחשת בשיח הציבורי סביב הנושא, אבל בנות ה - 60+ ? אלו בוודאי כבר טמנו את האירוע הטראומטי עמוק באדמה, ולבטח לא ירצו לפתוח זאת שוב. הרי מה יגידו הילדים? הנכדים? 


 

טעיתי. לפעמים טיימינג זה הכל. 

 

 

כשמגיע זמנו של רעיון להתממש ולרקום עור וגידים במציאות זה פשוט קורה, ובפשטות - כי בשלה העת והגיעה שעתו. במקרה שלנו, הרעיון הוא להפסיק להסתתר, לא להתבייש, ולספר - גם אם עברו 30 שנה ויותר - מה קרה אז, ולמה לא שמעתם על זה עד היום. כך, 8 נשים, כולן חברות מוטק'ה, הסכימו לעמוד מול המצלמה שלנו, חלקן בפעם הראשונה, ולספר את סיפורן. לאלו הצטרפו עוד עשרות וידויים שהגיעו אלינו במייל על גילוי עריות מצד האב החורג, החבר של המשפחה שהיה מטריד בסתר, הרופא שאנס ועוד ועוד - כולל עדויות על הטרדות מיניות המתרחשות בחייהן של נשים בגיל השלישי גם היום.  

 

 

8 נשים בחרו לעשות היום את מה שלא יכלו לעשות אז - כשקרה המקרה. פשוט לדבר על זה. לאוורר את זה. אם לוקחים את הסיפורים שלהן ומחברים אותם יחדיו מקבלים רצף חיים של אשה אחת, מגיל 6 ועד 60: החל בגילוי עריות בגיל הגן, החבר הראשון שמכה ומכריח לקיים יחסי מין, המפקד או החייל בצבא, דרך העבודה הראשונה, ההטרדות והסחיטות מצד הבוס הישיר, הרופאים - ועד הבעל, שאיתו חולקים חיי נישואין ומקימים משפחה.

 

 

"אז למה לא התלוננת?"

 

  

למרבה הצער, עדיין צריך להסביר בישראל מהי הטרדה מינית או התנהגות פוגענית ולמה נשים לא מתלוננות. בצילומים ביקשתי לעמת את המשתתפות בפרויקט עם השאלה הזאת, וכולן ידעו להסביר למה לא דיברו או שיתפו - ואם כבר אזרו אומץ להתלונן, כנגד כל הסיכויים, סיפרו על היחס המביש והמשפיל שקיבלו בצבא, במשטרה או בבתי המשפט. כולן סיפרו על בושה גדולה, על אשמה משתקת, על סביבה לא תומכת, על היעדר אכיפה ועזרה מהרשויות, על זלזול בכוחן, על ניצול מעמדן הנחות בשוק העבודה ויותר מהכל - על היעדר הלגיטימציה מצד החברה להכיל ולהתמודד עם מקרים כאלו.

 

 

 

כולנו חוטאים בכך מידי פעם, גם אם בסתר ליבנו: "למה היא לא הלכה משם?", "למה לא אמרה לו להפסיק?", "עכשיו, אחרי 30 שנה היא נזכרת?" "איפה היא הייתה עד עכשיו?"

 

 

  

ניצה, אסנת, טניה, חנה, סילבי, ריקי, איילה ומירי נותנות את התשובות לשאלות האלה. הן האמהות והסבתות שלנו - ונמאס להן לשתוק. 

 

קריאטיב, צילום ועריכה של הפרויקט : The Bakery 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
החברה הישראלית עוברת תהליך מדהים. אחרי שנים של הסתרה, של בושה, של שתיקה והשתקה, יותר ויותר נשים לא מוכנות יותר. לא מוכנות יותר להיות קרבנות פעמיים. לא מוכנות יותר לשתוק.

ח"כ מרב מיכאלי, פעילה למען זכויות נשים


  

ולחשוב שאנחנו שרנו בהתנדבות, במלוא גרון, מלים כמו :"איש בר מזל זוכה בפיס/ אפילו אין לו כרטיסים/ כי הטובים הולכים לפיס/ והטובות לטייסים" זה הפזמון, ובבית: "כשאומרים לו בלי ידיים/ הוא צוחק להיסוסים" וזה מיד אחרי שסגר את התריסים.

 

 

כשהתחלתי את הפעילות שלי למען מרכזי הסיוע, בשנת 1995, היו גברים מסכימים אתי מיד שאונס זה רע מאד. אבל אחרי רגע הם היו אומרים "אבל השאלה היא מה זה אונס". ולא רק השאלה הזאת. גם "מה את עושה סיפור", "כולם היו ככה", "אולי בעצם רצית את זה?" "למה עכשיו היא נזכרת"?...

 

 

הנתונים ידועים לנו כבר עשרות שנים. כל אשה שלישית עוברת תקיפה מינית ואין אשה שלא עוברת הטרדה מינית בחייה. ובכל זאת, אין אשה שהמחשבות האלו לא ניקרו במוחה אחרי זה: אולי זה באשמתי, אולי משהו שאמרתי, משהו שלבשתי, אולי אם הייתי אומרת ככה ולא אחרת, אם הייתי עונה אחרת, אם הייתי צועקת, אם הייתי מתנגדת.

 

 

כי ככה גודלנו וחונכנו. חונכנו להיות בנות טובות ונשים ראויות שהן עדינות וצייתניות ולוקחות את האשמה על עצמן. חונכנו שהגוף שלנו נועד לספק צרכים של אחרים, ושאנחנו צריכות להתמודד עם זה. חונכנו שאונס זה מה שקורה למי שהולכת בזמן לא-נכון, במקום הלא-נכון לבושה בבגדים הלא-נכונים, ע"י מישהו שהיא לא מכירה. הסתירו מאתנו את האמת הנכוחה שתקיפה מינית נעשית בעיקר על ידי אדם קרוב שיש לו אלינו גישה, נהנה מאמון שלנו ובעיקר – יש לו כח עלינו, והוא מנצל אותו לרעה.

 

 

הקמפיין שלנו לפני 22 שנה אמר "אי אפשר לאנוס אותך לשתוק." בעשרים השנים שחלפו מאז, המציאות משתנה לבלי הכר. החברה הישראלית עוברת תהליך מדהים. אחרי שנים של הסתרה, של בושה, של שתיקה והשתקה, יותר ויותר נשים לא מוכנות יותר. לא מוכנות יותר להיות קרבנות פעמיים. לא מוכנות יותר לשתוק.

 

 

זה תהליך איטי, כואב ומייסר, תהליך מדהים של חשיפה לאור השמש, המחטא הטוב ביותר. בשנת 1995 פנו אלי ממרכז הסיוע בתל אביב וביקשו ממני עזרה עם ערב התרמה. הלוקיישן שנבחר היה מועדון סליזי בדרום העיר, באזור מוסכים אפל וחשוך. אמרתי להן אז, שכדי לשים את הנושא על סדר היום, אבל באמת, צריך להביא אותו למרכז העיר, למקום מואר, שמתלבשות ומתלבשים אליו יפה. כך היה.

 

 

זה העיקרון שמנחה אותי מאז ועד היום, בתור עיתונאית והיום בתור חברת כנסת, כבר יותר מעשרים שנה: פגיעה מינית היא בכל מקום, והיא בעיה של כולנו.

 

 

כללי המשחק משתנים, וברור שיש מי שלא אוהב את זה. אף אחד לא אוהבים שלוקחים לו משהו, במיוחד אם הוא בצד החזק של המשוואה. אבל אנחנו חיות בעידן שבו נשיא המדינה הורשע באונס ויושב בכלא, בימים בהם קצין בכיר מושעה מתפקידו עד למיצוי החקירה בגלל חיילת שהתלוננה עליו, אנחנו חיות וחיים בעידן שבו יש חוק למניעת הטרדה מינית ואי אפשר לדמיין שלפני עשרים שנה להתנהגות הזו לא היה שם והיא לא הייתה עבירה.

 

יש מי שהשינוי בשיח הציבורי מפחיד אותם. אני מבינה את זה. אבל מה שהם לא מבינים זה שלמי שבוחרת להתלונן - אין הרבה מה להרוויח. חוץ מאת התחושה שהיא לא תהיה קרבן שוב. ולתחושה הזו אין גיל.



לאותן נשים אמיצות, בכל גיל, ששברו את מחסום השתיקה – כבוד גדול. אני מצדיעה על הכוח להמשיך לחיות את החיים, למרות שלעתים הסוד הזה נצור בתוככן ולא גיליתן אותו לאף אחד – גם לא לבן או בת הזוג או להורים. ולא פחות מכך, על האומץ להחשף היום ולומר בקול רם: "זו לא אשמתי". גם אם ככה עשו כולם, גם אם אז זו לא הייתה עבירה, גם אם חלק מהפריבילגיות של התפקיד היו לשלוח ידיים לתלמידות וחיילות.

 

בעדות שלה אומרת חנה: "אנחנו - החזקות - צריכות לסלול את הדרך לאלו שפחות".

 

 

פגיעה מינית משאירה בכל אחת שריטה עד יומה האחרון. אני ממשיכה, ממקומי בכנסת, את המאבק שלנו לחיות חיים בטוחים. ברחוב, באוטובוס, בצבא או במקום העבודה.

 

 

ח"כ מרב מיכאלי היא יושבת ראש סיעת המחנה הציוני ופעילה למען זכויות נשים
 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
שתפו את הסיפור ברשתות החברתיות
צילומי הפרויקט: תמונות נבחרות



 

  סילבי שטרסמן

 


אסנת אלון

 

ניצה סקולניק
 

 

מירי ארגמן

 

 

ריקי לוי

 

 

טניה סולומון

 

חנה הראל  

 

 

איילה אמן

 

צילומים: ערבה גרזון רז 

 

לפרויקט המלא לחצו כאן
רוצות לספר לנו את הסיפור שלכן? הצטרפו לקבוצת שתקנו מספיק של מוטק'ה
שתקנו מספיק!

 

גולשות מוטק'ה חושפות היום

 

את ההתקפות וההטרדות המיניות שלא יכלו לדבר עליהן אז

סרטונים
"למה באתי לכאן היום?"
"בשביל לספר את הסיפור הזה ולתת כוח ולהראות שאפשר. במידה וחס וחלילה יקרה לנכדים שלי משהו מהסוג הזה, שתהיה להם האופציה לדבר - כי הם לא ירגישו אשמים. האופציה שלי לא הייתה"
טניה סולומון, 62, הוטרדה בצבא על יד חייל בבסיס ובהמשך על ידי בכירים ממנה, כשחיפשה עבודה
ריקי לוי, 60, נחטפה בגיל 14. היא רק רצתה לבקר חבר חולה, אבל מצאה עצמה במכונית דוהרת עם ארבעה זרים. בהמשך הוטרדה על ידי הבוס שלה
איילה אמן, 65, ספגה מכות ואיומים מהחבר הראשון בקיבוץ, בכל פעם שסירבה לקיום יחסי מין עימו
מירי ארגמן, 64, ספגה 30 שנות התעללות פיזית ונפשית מבעלה. בהמשך הוטרדה מינית על ידי קולגה לעבודה
אסנת אלון, 68, הוטרדה לראשונה בגיל 17. היו פעמים נוספות, ולכולן היה מכנה משותף אחד - רופאים
ניצה סקולניק, 61, חיה בגיהינום של אלימות מינית ופיזית במשפחה - מצד אבא שלה. אח שלה. סבא שלה
סילבי שטרסמן, 56, נאנסה לראשונה בגיל 13. היא חשבה שהוא אהבת חייה, הוא ארגן לה אונס קבוצתי
חנה הראל, 62, סא"ל במיל', הוטרדה מינית בצבא. באחד המקרים תפסה קצין בגילו של אביה מציץ עליה
כתבות נבחרות לרגל החגיגות
"איפה היא הייתה 30 שנה?" : כמה מילים מאת שרון שילוח דנטס, יוזמת הפרויקט
לנשים האמיצות שמסרבות לשתוק - אני מצדיעה לכן. מאת ח"כ מרב מיכאלי
"שתקנו מספיק": על הסט של שני ימי צילום אמיצים ומרגשים במיוחד
שתפו את הסיפור שלהן ברשתות החברתיות
הכרויות 50 פלוס
הכרויות 50 פלוס
אהבה וזוגיות בגיל השלישי
מפגשי זוגות 50+
קהילת פנויים פנויות 50 פלוס
מוטק'ה לבני חמישים
פלוס
בלוג מערכת האתר
שתקנו מספיק - גולשות מוטק'ה מספרות על הטרדות מיניות שעברו
מוטק'ה חוגג עשור
משחקים
לוח מודעות
עבודה לבני 50 פלוס
קריירה שניה
יציאה לפנסיה
זכויות אזרחים ותיקים
קהילת התנדבות
הצעות עבודה לבני 50+
למצוא עבודה בגיל 50+
קהילות נבחרות
מפגשים חברתיים לבני 50+
חברות חדשות
צרכנות והטבות לגמלאים
קהילת בתי אבות ודיור מוגן
זכויות ניצולי שואה
קהילת חיפוש קרובים
פורום כתיבה
פורום גינון
מדריכי גלישה באתר
איך נרשמים?
מדריך פרופיל והגדרות חשבון
מדריך סרגל ניווט אישי
איך פותחים ומנהלים קבוצה?
מדריך שימוש בצ'ט
שאלות נפוצות
נושאים נפוצים
תרגילי כושר למבוגרים
גיל המעבר
התעמלות בונה עצם
חתונת הזהב
שלישי בשלייקס
?>