אדם לאדם זאב (וגם לא נחמד). מדוע?

שוב ושוב אני נמלא חימה למראה הנוף האנושי הישראלי שמקדיר את פניו משנה לשנה. הנה, השבוע, ביקשתי לפקוד את לשכתה של אשת מקצוע שכתובתה שוגרה אלי במייל. אחזתי בידי האחת את הכתובת, החניתי את מכוניתי והנה כמנהג הארץ, מספרי הבתים נמוגו כלא היו. הרשויות המקומיות אינן מחייבות את דיירי הבתים לקבע במסמרות את מספר הבית והן עצמן לא תמיד דואגות להציב את שם הרחוב במקום בולט וראוי. זה מנהג נפסד שטרם נמוג מנופנו האורבני.

אני נבוך. אינני מוצא את המען המבוקש.ואני יודע שאני נמצא בסמוך אליו ובצר לי אני מבקש עזרה מצעיר החולף לידי. בקול מנומס, אני פותח ב"שלום. סליחה... אתה יכול לעזור לי?". הוא חולף על פני כאילו הייתי אבק פורח. התעלמות מוחלטת. אני ממלמל לעצמי, כנראה לא שמע אותי. דקה חולפת ועוד עלם פוסע, ואני פונה אליו ורק מנסח את מילות הפתיחה והוא ממשיך בדרכו ופולט בנהמה קצרת רוח: "אינני יודע". כאילו הייתי זבוב טורדני.

אני נבוך. הזו היא ארצנו? עד כדי כך הפכנו להיות זרים ומנוכרים?

חוויה יפנית: מלווה עד הסוף

 היכן האדיבות המופלגת והרצון לסייע? צילום אילוסטרציה: shuttertstock

כבר סיפרתי לא אחת על החוויה המיוחדת שעברתי ביפן כאשר צעדתי עם רעייתי ליד תחנת הרכבת בטוקיו וביקשנו לפקוד מוזיאון סמוך. פנינו לאישה שחלפה לידנו וידיה עמוסות בחבילות ושאלנו באנגלית: "האם את יכולה לסייע לנו?".

היא, כך מסתבר מאוחר יותר, איננה מבינה מילה באנגלית אבל עצרה, חייכה, שמעה את שם המוזיאון אליו ביקשנו ללכת ורמזה: בואו אחרי. הלכנו בעקבותיה, הגענו למוזיאון, הודינו לה והיא עם סלה אמרה: "או קיי" וצעדה איתנו פנימה. נכנסנו, יצאנו והיא לידנו, עקב בצד אגודל. נדהמנו. הודינו לה, נסענו ברכבת בחזרה למלון, והיא איתנו. איננה מרפה ומחייכת. הגענו למלון וביקשנו להיפרד לשלום. היא איתנו. לתדהמתנו השתכנה במלון ולמחרת בבוקר בישרו לנו בדוכן הקבלה כי שאלה עלינו בטרם פרשה מהמלון.

ייתכן ומדובר בהגזמה רבתי. אבל בכל מקום שבו צעדנו ופנינו לאנשים מעולם אחר מתרבות אחרת ודוברים שפה זרה זכינו למענה מנומס ורב חיוכים. אנשים זרים לחלוטין גילו באדיבות מופלגת רצון אדיר לסייע לעזור להדריך.

מה קורה לנו ? פנים זעומות עפעפיים בכל אשר נלך. החיוך נמוג מנופנו האנושי והנימוס נעלם כלא היה. הרצון להדריך לסייע לעזור חלף לבלי שוב. עוד מעט נשאל: הלסדום היינו לעמורה דמינו?

הגיעה העת להתנער. לשוב לערכים הישנים והטובים בהם שכנים פתחו חלונות, עמדו על המרפסת, וקשרו שיחה ידידותית. טפיחה ידידותית על הכתף הייתה מעשה של יום ביומו. מדוע רק בעת אסון ומלחמה אנחנו מלכדים את השורות, ואף החיזיון הזה נמוג באחרונה?

ומה יהיה כאשר יבוא השלום הנכסף? מה ילכד אותנו שוב? האם נמשיך להזעיף פנים אל כל עובר ושב, אל כל נהג החונה לידינו, אל כל אדם המבקש את עזרתנו? אללי לנו. הגיעה העת לחזור בתשובה - והכוונה כמובן לעולם הערכים הישן והטוב.

רוצים לכעוס פחות? כך תעשו זאת

מי מזניח את ההורים שלנו בבתי האבות?

בלי עזרה: ישראל משמידה את עצמה

כשמערכות הצדק טוחנות לאט מדי - אנשים מתים

עוד רייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

יש לכם מה להגיד? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה