ביקורת ספר: תש"ח

"לשום זיכרון אין מדינה, לשום מדינה אין זיכרון", כותב יורם קניוק בפתח ספרו החדש "תש"ח", ספר מלא וגדוש משפטים חכמים והתנסחויות שראויות להפוך לציטטות, או לפחות - ברוח הזמן הזה, שקניוק מיטב להשתלב בו - לסיסמאות סטיקרים. ומשום שאין לזיכרון מדינה ולמדינה אין זיכרון, מציע קניוק את גרסת הזיכרונות שלו למלחמה שעיצבה את ישראל כמדינה, מלחמת העצמאות. זו בעצם גרסת קניוק ברשומון של מלחמת תש"ח. הזיכרונות של קניוק, שהוא הראשון לסייגם ולשוב ולהזכיר שהם רק זיכרונותיו שלו, שבהם הוא מחטט ממרחק השנים - "הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה" - הזיכרונות הללו הם תיאור חי, מפוכח, פועם בכאב ומפעים. זיכרונות של מה שעבר על נער בן 17 וחצי, שהיה אז "ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים". הוא חוזר אל אתרי הקרבות, אל מחנות האימונים, אל החבר'ה והחברים, אל הקרבות, הריחות, הרעב והצמא, המזל והמקריות, הדם והכיעור, הגבורה וההתרגשות. "יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא", הוא מודה. "חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני 17 או 18 או אפילו עשרים". קניוק מספר בפתיחות, בכנות, בכאב של אדם מבוגר שזוכר את הנער הצעיר שהיה על הקרבות שבהם השתתף, ומצליח לשחזר את אווירת הפחד, את האימה, המקריות, הבלבול, התעוזה, האכזריות, הדלות והנחישות. הוא משחזר את פציעתו ואת פינויו, את גיוסו לפלי"ם, את הקורסים ואת השיקום אחרי הפציעה, את הנאיביות שאבדה בין חברים שנפלו לידו, את המפגשים עם ניצולי שואה, שהשפיעו עליו עמוקות. הוא נזכר בעצמו, תלמיד תיכון שהעדיף להתגייס ולא לסיים את לימודיו והכעיס בכך את מנהלת התיכון טוני הלה, שביקשה שיחכה עד שתהיה לו תעודת בגרות, אך הבינה ללבו כשסירב. הוא נזכר בשמעון אלפסי, שבקרב על הקסטל טבע את הביטוי, "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה". ממרחק הזמן מהרהר קניוק בכתב: "היה אסור לייצר מיתוס מ'אחרי' על הקסטל. טובים תמיד שווים יותר. הם היו יכולים לתרום את מה שאני לא אוכל לתרום". ובכך הוא אינו מתיפייף, אינו מתחנחן או מבקש מחמאת נגד, הוא פשוט מבין את הדברים מנקודת ראות של אדם בוגר, בשל, בעל ניסיון, ידע וחוכמה.


קניוק זוכר את בני מרשק, נחום אריאלי, רבין ודדו, ואת ישקה הפרטיזן ועוד שורה של ניצולי שואה שהטביעו חותם נצח בנפשו. אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי שירת באוניה "פאן יורק" שהביאה לארץ אלפי פליטים. "כשראיתי אותם לראשונה מטפסים על החבלים לאונייה, שנאתי אותם", הוא כותב. "כתבתי לשלונסקי מאמר שכותרתו הייתה, אני שונא את העם היהודי. אחר כך התאהבתי בהם. הבנתי שהם הגיבורים הגדולים, לא אנחנו, הבנתי שלשרוד ממה שהם שרדו נחוץ יותר מכמה רובים וסטנים. דיברתי איתם. אז הם עדיין דיברו". קניוק מפיח חיים במקומות שהיו ואינם, באווירה שנמוגה, ברוח שכבר אינה מנשבת כאן ברחובות. גם את העברית של ריפיינריס, מזורגג, שנילים, כתובות "גלמוד" על קברים ושירים עם שורות כמו "יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר/ ובלילה את ראשה תולה היא על הקיר" מחייה קניוק, ועוטף אותה בעברית עכשווית שזורמת בשטף רהוט ומדויק, קולע וקולח ממקלדתו של אמן מילים, היודע לסדר אותן במשפטים שהם לגמרי מדוברים ועם זאת מאוד ייחודיים ונפלאים. קניוק חוזר כאן אל פרק בביוגרפיה שלו שהוא גם פרק בביוגרפיה של הישראליות של כולנו, ומציג אותו מנקודת ראותו, זווית ראייה חפה מכל מחויבות לתקינות פוליטית כלשהי, נטולת כל יומרה לניטרליות היסטורית או לנאמנות לקו אידיאולוגי כלשהו. בעיני קניוק, מלחמת העצמאות איננה משתקפת צבועה בגווני ורוד-גבורה בלבד. קניוק מתבונן בתמונה ההיא ממרחק שמעניק לו עומק ופרספקטיבה שונים, רואה ומראה שלל גוונים של אנושיות, נופי אדם רוויי דם וצער, כאב וטעויות, מזל ומקריות, הקרבה ולהט ונחישות. "כולנו היינו בקרבות", הוא כותב, "לוחמים, אוהבים, סולחים, מקריבים את עצמנו למען יחיה האחר, אבל היום, הלוחמים הפשוטים אינם הפלמ"ח. הפלמ"ח הוא בית. בעצם שני בתים, שעלו מיליונים. בית הפלמ"ח ובית מורשת רבין... אני לא הכרתי את הפלמ"ח בימי זוהרו בתחילת שנות ה-40, כשחבריו עבדו בקיבוצים וגנבו מן הלולים ושרו שירים סביב המדורות והשתינו יחד כדי לכבות את האש. הפלמ"ח שאני הכרתי במלחמה כבר לא היה פלמ"ח. הוא היה גדודי לוחמים. הוא לא היה נחמד. הוא היה כלי גאוני ואכזרי, חכם ואמיץ וכועס, שיצא - בלי שידע את זה - להקים מדינה לעם ישראל". למרות אי אילו התבטאויות מפויסות שהשמיע באחרונה, במשך שנים לא הסתיר קניוק את רצונו לקבל את פרס ישראל ואת אכזבתו על כך שלא זכה בו. בהקשר הזה, "תש"ח" הוא הספר שבגללו ודאי ראוי קניוק לפרס, כי זוהי יצירה ספרותית מצוינת שהיא גם שיעור אישי-פילוסופי מכאיב ומקסים בהיסטוריה של המדינה. והוא גם הספר שבגללו מתנגדיו ודאי יאמרו שאינו ראוי לפרס - כי זוהי ספרות קריאה ונגישה, המאירה פרק מכונן בהיסטוריה של המדינה באור לא ממש מחמיא, מחוץ לקונצנזוס ולגמרי לא נחמד. לדעתי האישית קניוק ראוי לפרס הזה כבר מזמן והספר הזה הוא הוכחה נוספת לכך. ואם לא הפרס, אז לפחות שיהפוך לספר חובה בתוכנית הלימודים בתיכון.
שורה תחתונה:
דיוקן מקסים ומכאיב של ישראל המתהווה בעיני מי שהתבגר איתה.
"תש"ח", מאת יורם קניוק. ידיעות ספרים, 190 עמודים
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: משחקו של המלאך

ביקורת קולנוע: דייט לילי

מיץ' אלבום: ההספד שהוביל לספר

פסטיבל ישראל: משייקספיר עד אלתרמן

ביקורת קולנוע: אמהות וילדים