ביקורת תיאטרון: הפי אנד; נדל"ן

פסטיבל "פותחים במה 11", הפסטיבל שעורך תיאטרון בית ליסין למחזאות ישראלית, עלה בסוף השבוע האחרון במתחם בית ציוני אמריקה בתל אביב (26-28.8) ויעלה שוב בסוף השבוע הבא, 2-4.9, באותו מקום. לצד מחזות המוצגים בקריאה מבוימת, מועלים השנה שני מחזות בהפקה בימתית מלאה: "הפי אנד" מאת עידו נתניהו ו"נדל"ן" מאת רוני קובן. לכל אחד משני המחזות הללו יש להערכתי סיכוי טוב להגיע בהמשך, בשיפוצים קלים, לבמה הרגילה של בית ליסין. "הפי אנד" מתרחש בברלין של 1932-33 ובמרכזו הכחשה. העיקרית היא זו של בני זוג יהודים, פרופסור לפיזיקה ואשתו חובבת התרבות, את המציאות המשתנה סביבם עקב עליית הנאצים לשלטון ואת הסכנה העוטפת-חונקת אותם בצעדי ענק. אבל ישנה גם ההכחשה של הבעל את הרומן של אשתו עם עוזר המחקר הצעיר שלו, היחיד שרואה את המציאות כפי שהיא ומנסה להשפיע על בני הזוג לעזוב את גרמניה; הכחשת ההורים את ההתנכלות לבנם ומשמעותה; הכחשת המזכירה הנאמנה את יחסה הכמוס לפרופסור, וכך הלאה הכחשות אישיות וכלליות, גדולות וקטנות. הנושא של הכחשת יהודי גרמניה, אליטות ואינטלקטואלים, את המציאות שהשתנתה סביבם וכפועל יוצא מכך - כישלון רבים מהם למלט את עצמם בזמן, הוא נושא חשוב וראוי לדיון. אלא שבעיבוד של נתניהו הוא פשוט לא מספיק מעניין מבחינה בימתית. אין בו די התרחשויות דרמטיות כדי להצדיק את המחזה השלם. ההכחשה של בני הזוג, פעם הוא, פעם היא ופעם שניהם ביחד, פשוט חוזרת על עצמה שוב ושוב, מבלי להוסיף או לגלות רבדים או פרטים חדשים שיהפכו אותה למעניינת ולמרתקת דיה. לצד אוהד שחר, שכבר שייף עד דיוק מלוטש להפליא את דמות הבעל הנבגד, הפרופסור האינטלקטואל התלוש הנעבעך, מיכל לוי מתאמצת מאוד ולא רעה, אבל היא צעירה מדי לתפקיד, והדבר בולט בעיקר בסצנות שלה עם בנה בן ה-17, שהיא נראית יותר כאחותו מאשר כאמו. שחקנית בשלה יותר אולי הייתה מצליחה להעניק מעט יותר נפח טבעי לדמות שהיא ציר מרכזי במחזה.


לעומת "הפי אנד", שחולשתו העיקרית היא בחסר שבו, בכך שלא קורה בו מספיק מבחינה דרמטית-בימתית, "נדל"ן" הסימפתי סובל קצת מאותו גודש יתר המאפיין מחזות מקוריים רבים מדי, גודש שפוגם באמינות הכללית של המחזה. "נדל"ן" עוסק במשפחה ישראלית מודל 2010: אם אלמנה מבוגרת שנוטה למות (סרטן), שגרה בבית המשפחה שבנה בעלה המנוח בנווה צדק. יש לה בן אחד שהוא איש עסקים כושל, שחי בנישואים כושלים עם אשתו הביצ'ית ושני ילדיו - נערה מתבגרת ובולמית ששונאת את אמא, ובן צעיר שעושה צעדים ראשונים ככתב בידור ושונא את אבא. יש לה בן שני, רווק מצליח שגר באמריקה. יש לה גם רופא אונקולוג ערבי צמוד, שהוא גם הומוסקסואל והוא לא רק הרופא שלה, הוא גם החבר האמיתי שלה. בנה, איש העסקים שנרדף בידי נושים מהשוק האפור, חומד את הבית שכבר חצי מכר לטובת הקמת מגדל דירות שיהפוך אותו, הוא משוכנע, למיליונר. אמו מסרבת בתוקף לתוכנית והכי רוצה בשובו של בנה האהוב מאמריקה. היא גם חולמת כי יקים משפחה לתפארת בבית הזה, כי את מה שהיא מקבלת באהבה אצל ידידה הרופא - ההומוסקסואליות - היא לא מוכנה לקבל לגבי בנה. כשהיא נכנסת לכמה ימים של תרדמת, כל המשפחה מתאספת סביב מיטתה, כל אחד מושך לכיוון שלו והכול נאבקים בכול. האם מתעוררת לבסוף, וכשהיא לא מצליחה לממש חלום אחד, היא מנסה לכפות מימוש של חלום אחר, רק כדי שבסוף כל החלומות יתנפצו על קרקע המציאות המתכערת. קובן הצליח לגעת בנושא מעניין וגם חשוב - ישראל של חלום דור בוני המדינה ומה שנהפכה לו בימינו, מחומה ומגדל לסי אנד סאן, כמו שנאמר שם פחות או יותר, ולכתוב מחזה קולח, שמנווט יפה בין המלודרמטי לקומי, בין המר למצחיק (ע"ע מונולוג ה"אמא-אמא" של האם). הוא כותב דיאלוגים אמינים, והצליח גם לטבוע כמה ביטויים קליטים וקולעים, כמו "אדם אחד שאוהב אותך זו כבר משפחה". חבל רק שהוא לא צנזר את עצמו קצת כשהעמיס על עגלת המחזה שלו מכל הבא ליד כמעט: משפחה דיספונקציונלית שיש בה אח הומו ואח נשוי ובוגד עם אישה תככנית ורודפת בצע, בן מנותק ובת בולמית, שוק אפור ופשיטות רגל, הוצאה לפועל וסרטן, רופא ערבי הומוסקסואל, אמריקה וישראל, הדי הסכסוך הישראלי-ערבי ורמז לגילוי עריות. שנגיד שוב שלפעמים פחות זה יותר? לא כל כך אהבתי גם את האתנחתאות לטובת קטעי זיכרונות העבר של סיפור האהבה הגדול של ההורים. לטעמי זה האט וסרבל מעט את זרימת המחזה, ואפשר ורצוי לפתור את זה אחרת בדרך לבמה הרגילה. בדומה לאוהד שחר, גם יורם טולדנו, המגלם כאן את אבי, הבן הכושל, משכלל גם הפעם את דמות הלוזר שהוא כבר עשה לא פעם. רבקה גור מקרינה את העוצמות הנדרשות לדמות האם, יעל הדר עושה היטב את דמות אשתו הבי'צ'ית של אבי ומיכאל הנגבי מלא חן כדרכו, כבנם שחייו מתעצבים כסדרה של רשימות "עשרת הכי".



שורה תחתונה:
מבין השתיים עדיפה בעיני "נדל"ן", ובכל מקרה - לכו לפסטיבל.
פסטיבל "פותחים במה 11" (יועלה ב-2-4.9, מתחם בית ציוני אמריקה). "הפי אנד" מאת עידו נתניהו. בימוי: אבישי מילשטיין; תפאורה: ניב מנור; מוזיקה ותרגום פזמונים: דורי פרנס; תלבושות: נמרוד עדן; תאורה: דולב ציגל; תנועה: גלעד קמחי. משתתפים: אוהד שחר, מיכל לוי, דני איסרליש, דקלה הדר, קרן שניוק, ידידיה ויטל, דנה לרר וערן זהבי. משך ההצגה: כשעה ועשרים דקות. "נדל"ן", מאת רוני קובן. בימוי: גילי אמיתי; תפאורה: ניב מנור; מוזיה: אפי שושני; תלבושות: דפנה פרץ; תאורה: דולב ציגל. משתתפים: רבקה גור, יורם טולדנו, יעל הדר, קובי ליבנה, מיכאל הנגבי, ניסו כאביה, דבי יבלונקה, אפרת ליפשיץ, חייקה מלכה. משך ההצגה: כשעה ועשרים דקות

עוד על תרבות ובידור:

חדש: מועדון הספר הטוב של מוטק'ה ועם עובד

ביקורת ספר: החקיין

ביקורת קולנוע: אהבה בהחלפה

ביקורת ספר: צל של מלאך

בשביל מה להרים רגליים עד האוזניים כמו סוס