סדר קיבוצי
"סדר" בקיבוץ
בבלוג שאני משתתף בו, יצאה אחת המשתתפות בהתקפה טוטאלית על ה"סדר" הקיבוצי אותו חוותה כבת קיבוץ: היה צפוף, משעמם, חיכו שעות לאוכל, והיא לא קיבלה ממנו שום מטענים יהודיים. כשהגיעה בצבא לסדר משפחתי, היא הרגישה כמו גוייה. שנים היא לא חגגה את הסדר, ובשנים האחרונות היא עושה אותו עם כמה ידידות כמין ערב שהן קוראות לו "סדר חברות".
כילד אהבתי מאד את ה"סדר" בקיבוץ. אולי בגלל שזאת הייתה פעילות משותפת לילדים ולמבוגרים (דבר שהיה נדיר באותם ימים של שנות החמישים). אולי בגלל שהחגים בקיבוץ גרמו לנו הרגשת "יחד" עם כל הקיבוץ, אולי בגלל השירים היפים שהושרו מפי מאות גרונות, אולי בגלל המסכת והמקהלה – מי יודע.
"זמן הפסח" התחיל בכך שלקראת ליל הסדר היינו מקבלים סנדלים חדשים מהסנדלריה של הקיבוץ. הסנדלים היו מבהיקים כי הם היו חדשים, והיה להם ריח חזק של עור שמאד אהבתי.
אחה"צ של ערב הפסח כשקמנו מהמיטות של בית הילדים, היו מלבישים אותנו בחולצות לבנות ומכנסיים חדשים, (ובערב הסדר כל הקיבוץ לבש חולצות לבנות). אח"כ לפני השקיעה היינו יורדים עם כל הקיבוץ, לאחד השדות הסמוכים לקיבוץ, ומקיימים את טכס "העומר". מאד אהבנו לראות את חברינו וביניהם אבותינו מפגינים יכולת וירטואוזית בקצירה בחרמש (אחרי עשרות שנים של אימון). דווקא המסתורין שבטכס, ("קמה זו, האקצור?" – קרא בקול אחד הפלחים הוותיקים) העובדה שלא הבנו אותו בדיוק עשתה אותו מושך ומענין.
ניסיתי להעלות בזכרוני את חוויותי בסדר הקיבוצי מלפני "שנות אלף בקיבוץ" והגעתי למסקנה שלא היה כל-כך נורא.
בערב הסדר התכנסו מאות אנשים לאולם הספורט הגדול של ג"ח (שהוקם כולו בעבודת חברים) ושם נערך הסדר. לא זכור לי שהייתי רעב. בקיבוצנו השכילו לעשות את הארוחה סמוך לתחילת הסדר, וגם לא זכור לי שסבלתי מצפיפות. אהבתי את הישיבה עם כל המשפחה המורחבת סביב שולחן ארוך.
החוויה החזקה עבורי היו השירים היפים של הסדר. הם היו יפים וחווייתיים דווקא משום שלא הבנתי אותם עד הסוף: "קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה"; "ליל, ליל, ליל שימורים הוא"; "והיא שעמדה לאבותינו ולנו"; "אחד מי יודע" שירים אלו ועוד שירים רבים, כולל שירי אביב הילכו עלי קסם למרות או בגלל שלא הבנתי אותם לעומקם. הם חיברו אותנו למסורת הגדולה של עמנו. כשגדלתי והפכתי לנער, קולי התחלף והפך לבריטון וצורפתי למקהלת החברים של הקיבוץ. הייתה זאת חוויה מיוחדת לשיר עם עשרות חברים מבוגרים את "קומו טועי מדבר". כמובן שנהניתי גם מההופעות, מהריקודים ואפילו מחד גדיא.
כשגדלתי עוד קצת הבנתי את הקשר בין החג לבין תחייתו של עמנו, ודווקא ההגדה הקיבוצית מבליטה את הקשר הזה.
בסיכום, אני חושב שהסדר הקיבוצי הוא יצירה ייחודית של התנועה הקיבוצית, שחידשה חגים רבים בתרבות הישראלית החילונית, ואין לו מה להתבייש מול הסדר המסורתי, אבל כדי ליהנות ממנו צריך רמה מסויימת של הזדהות עם העם שלנו, עם החיים בקיבוץ, הזדהות עם היחד הקיבוצי, עם התרבות וההיסטוריה היהודית.
בבלוג שאני משתתף בו, יצאה אחת המשתתפות בהתקפה טוטאלית על ה"סדר" הקיבוצי אותו חוותה כבת קיבוץ: היה צפוף, משעמם, חיכו שעות לאוכל, והיא לא קיבלה ממנו שום מטענים יהודיים. כשהגיעה בצבא לסדר משפחתי, היא הרגישה כמו גוייה. שנים היא לא חגגה את הסדר, ובשנים האחרונות היא עושה אותו עם כמה ידידות כמין ערב שהן קוראות לו "סדר חברות".
כילד אהבתי מאד את ה"סדר" בקיבוץ. אולי בגלל שזאת הייתה פעילות משותפת לילדים ולמבוגרים (דבר שהיה נדיר באותם ימים של שנות החמישים). אולי בגלל שהחגים בקיבוץ גרמו לנו הרגשת "יחד" עם כל הקיבוץ, אולי בגלל השירים היפים שהושרו מפי מאות גרונות, אולי בגלל המסכת והמקהלה – מי יודע.
"זמן הפסח" התחיל בכך שלקראת ליל הסדר היינו מקבלים סנדלים חדשים מהסנדלריה של הקיבוץ. הסנדלים היו מבהיקים כי הם היו חדשים, והיה להם ריח חזק של עור שמאד אהבתי.
אחה"צ של ערב הפסח כשקמנו מהמיטות של בית הילדים, היו מלבישים אותנו בחולצות לבנות ומכנסיים חדשים, (ובערב הסדר כל הקיבוץ לבש חולצות לבנות). אח"כ לפני השקיעה היינו יורדים עם כל הקיבוץ, לאחד השדות הסמוכים לקיבוץ, ומקיימים את טכס "העומר". מאד אהבנו לראות את חברינו וביניהם אבותינו מפגינים יכולת וירטואוזית בקצירה בחרמש (אחרי עשרות שנים של אימון). דווקא המסתורין שבטכס, ("קמה זו, האקצור?" – קרא בקול אחד הפלחים הוותיקים) העובדה שלא הבנו אותו בדיוק עשתה אותו מושך ומענין.
ניסיתי להעלות בזכרוני את חוויותי בסדר הקיבוצי מלפני "שנות אלף בקיבוץ" והגעתי למסקנה שלא היה כל-כך נורא.
בערב הסדר התכנסו מאות אנשים לאולם הספורט הגדול של ג"ח (שהוקם כולו בעבודת חברים) ושם נערך הסדר. לא זכור לי שהייתי רעב. בקיבוצנו השכילו לעשות את הארוחה סמוך לתחילת הסדר, וגם לא זכור לי שסבלתי מצפיפות. אהבתי את הישיבה עם כל המשפחה המורחבת סביב שולחן ארוך.
החוויה החזקה עבורי היו השירים היפים של הסדר. הם היו יפים וחווייתיים דווקא משום שלא הבנתי אותם עד הסוף: "קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה"; "ליל, ליל, ליל שימורים הוא"; "והיא שעמדה לאבותינו ולנו"; "אחד מי יודע" שירים אלו ועוד שירים רבים, כולל שירי אביב הילכו עלי קסם למרות או בגלל שלא הבנתי אותם לעומקם. הם חיברו אותנו למסורת הגדולה של עמנו. כשגדלתי והפכתי לנער, קולי התחלף והפך לבריטון וצורפתי למקהלת החברים של הקיבוץ. הייתה זאת חוויה מיוחדת לשיר עם עשרות חברים מבוגרים את "קומו טועי מדבר". כמובן שנהניתי גם מההופעות, מהריקודים ואפילו מחד גדיא.
כשגדלתי עוד קצת הבנתי את הקשר בין החג לבין תחייתו של עמנו, ודווקא ההגדה הקיבוצית מבליטה את הקשר הזה.
בסיכום, אני חושב שהסדר הקיבוצי הוא יצירה ייחודית של התנועה הקיבוצית, שחידשה חגים רבים בתרבות הישראלית החילונית, ואין לו מה להתבייש מול הסדר המסורתי, אבל כדי ליהנות ממנו צריך רמה מסויימת של הזדהות עם העם שלנו, עם החיים בקיבוץ, הזדהות עם היחד הקיבוצי, עם התרבות וההיסטוריה היהודית.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
נשמע שאצלכם בקיבוץ ידעו לעשות פסח שיהיה מעניין, ובדיעבד מעורר זכרונות טובים.
אין מתחרים לנוסטלגיה
איך שלא מסתכלים עליה היא תמיד ניראת מיוחדת
ותמיד מתקבלת בברכה
לרחל, נכון שרשימתי נוסטלגית, אבל עמדתי היום מעט ביקורתית. אני חושב שכל מסורת במשך הזמן מתחילה לשעמם. והיום הסדר הקיבוצי התחיל לשעמם אותי. לדעתי לצד אלמנטים של מסורת (גם מסורת קיבוצית) יש לחדש כל הזמן, ולהטעין את החג במשמעויות רלוונטיות, במיוחד זה נכון בחג בעל משמעות רעיונית כחג הפסח.
דעתי קצת שונה .מצד אחד שומעים מסביב למה לא מרגישים את החגים
כמו בזמנים עברו עם כל המשמעויות וההכנות .היום עושים קיצורי דרך ונוסעים
לחו"ל כמו בכל השנה .
כניראה שבכל זאת יש משמעויות רלוונטיות למסורות וכן כניראה גם לנוסטלגיה
המשך יום שמח ומחוייך
חג שמח