"גבירתי, ככה לא כותבים על השואה"

אולי משום שכתבה תמיד בפולנית, אולי משום שדרכה להתמודד עם השואה היתה שונה מהדרך המקובלת בספרות המקומית, נשארה אידה פינק בשולי תודעת הקוראים בארץ והיתה לנחלתם של אניני טעם. אך כל אלה שנחשפו לכתיבתה מסכימים כי סיפוריה הקצרים הם פנינים ספרותיות של ממש; כל סיפור הוא עולם ומלואו. ביום חמישי התקיים לכבודה של פינק, בת 86, ערב מחווה בבניין העירייה הישן בכיכר ביאליק בתל אביב. האולם הקטן היה דחוס, מלא בסופרים ומשוררים, מתרגמים, אנשי אקדמיה ואוהבי ספרות, שבאו לפגוש את הסופרת ואת יצירתה. פינק ישבה שם בכיסא גלגלים, מתרגשת מן האירוע. לידה ישבה בתה מירי נגלר, בשורה מאחוריה ישב נכדה יואב עם חברתו ולצדם אחותה של פינק, הלה (אלזה). וגם מטפלת, ממוצא פיליפיני, שהחזיקה בשבילה בקבוק של מים מינרליים. עוד כתבות בנושא ניצולי שואה[/u]

סיוע לניצולי שואה הסובלים מאוסטיאופורוזיס
[/u]


המסמכים והתמונות העלומים של אנה פרנק
[/u]


מיהו ניצול שואה וכמה הוא צריך לקבל
[/u]


הרצליה מתעדת את סיפורי ניצולי השואה
[/u]


מאמרים שהתפרסו באתר בנושא השואה
[/u]


האם יש למדינה מצפון ביחס לניצולי השואה?
[/u]
פינק נולדה ב-1921 במזרח פולין לאב רופא ולאם מורה. בזמן מלחמת העולם השנייה חיתה עם משפחתה בגטו, וב-1942 ברחה משם יחד עם אחותה. השתיים עברו ממקום מסתור אחד למשנהו ושינו בכל פעם את שמן. ב-1957 עלתה פינק עם אביה ואחותה לישראל. תחילה עבדה במכון "יד ושם" בגביית עדויות מניצולי שואה, ומ-1971 החלה לפרסם את סיפוריה בעברית. פינק, שזכתה עד היום בפרס אנה פרנק, פרס בוכמן ופרס ספיר, פירסמה כמה קובצי סיפורים: "פיסת זמן", "הגן המפליג למרחקים", "נלך בלילות נישן בימים", "רישומים לקורות חיים", "סוף העולם הראשון שלי" ו"כל הסיפורים". פינק אינה "סופרת שואה" קלאסית; היא מצאה דרך אלגנטית, מאופקת, לירית, לטפל בכאב האנושי שאליו נחשפה בצעירותה. באירוע ביום חמישי עלתה ראשונה לבמה השחקנית חנה מרון וקראה את הסיפור "המשוגע", המספר על אב שהסתתר מפני הנאצים ונטש את בנותיו ועד היום הוא שומע אותן קוראות לו. אחר כך עלו לבמה כדי לדבר על יצירתה של פינק ולקרוא קטעים מסיפוריה דרור בורשטיין, עינת יקיר, רנה ליטוין, עדה פגיס ומשה רון.
לכתבה המלאה -
לחצו