"כשאזדקן - אלמד סלסה"

"כמה יפה פורח הלילך" היה הראשון שלה. אחריו באו "אבאניבי", "סלאח שבתי", "בלדה לשוטר", "עושה שלום במרומיו", לצד "מקהלה עליזה" ו"פים פם פום". כל כל אלה, ועל עוד מאות רבות של לחנים לשירים, חתומה נורית הירש. כמו עלי כותרת היא מפזרת את לחניה בכל שדרות הזמר העברי, נוגעת בכולם, בגדולים ובקטנים, ואנחנו הלכנו שבי אחרי שיריה שהפכו לנכסי צאן הברזל של השירה הישראלית. הירש, שעבדה עם גדולי הפזמונאים ועם עילית המבצעים, מלחינה בימים אלה את פס-הקול לדיסק "לרקוד עם קלוד" (דדיה) וחובקת שני ספרים חדשים, "מקהלה עליזה" ומהדורה מחודשת של "חמישים להיטים" שהוציאה עם המשורר אהוד מנור בשנת 1969, המזמנת הצצה לעולם התווים והלחנים שמעבר למוזיקה.
הראש מלא במנגינות
נפגשנו אצלה בבית, דירה מרווחת ומוארת ברחוב ביל"ו בתל-אביב. עוד מעט צליל פסנתר יפרוץ החוצה מהחלונות ויתמזג בחמסין שעוטף את העיר. שנים אני רוצה לשאול אותה מהיכן מגיעה ההשראה לכל כך הרבה מנגינות. עכשיו, כשאנו יושבות ושותות קפה במטבח הפרטי שלה, נראה שהגיעה שעת הכושר שלי לעשות זאת. "הראש מלא במנגינות," היא אומרת, "את כל ההרמוניה ואת כל התזמורת. הצלילים מסתובבים בראש וברגע של השראה הם מתגבשים. זה נשפך החוצה לפסנתר, ואז אני כותבת אותה. אין כללים לחיבור בין המנגינה למילים. לפעמים אני מחברת מנגינה ומחפשת לה מילים, ולפעמים אני מקבלת מילים ומתאימה להן לחן." - את כותבת על המחשב? "אני מהדור הישן, הכותב תווים ביד. המחשב עבורי הוא כלי עבודה, אבל הוא מיועד בעיקר למיילים, תמונות ואינטרנט. יש לי אתר ? www.nurit-hirsh.com ? שבו אני מקבלת הרבה מיילים ותגובות, וזה נפלא." - מתי התחלת לנגן? "האמת היא שההורים שלי בכלל לא עודדו אותי ללמוד נגינה. הם העדיפו שאשחק עם הילדים בחוץ. המורה הראשון שזיהה את הכישרון שלי היה שלמה קפלן. הוא היה מורה למוזיקה בבית הספר 'בית חינוך' שעל יד גן מאיר בתל-אביב. הוא קרא להורים שלי ואמר להם שהילדה צריכה להתחיל לנגן. הדחף לנגינה בא ממני. מתוך הבית בקעו קולות הפסנתר, ואני ביקשתי מההורים שיגידו שאני לא בבית כדי שאוכל להתאמן. "בשלב מסויים אמא שלי רצתה שאם לנגן, אז אולי כדאי שאנגן על נבל. זה נראה לה יפה שהילדה כחולת העיניים תפרוט עלי נבל. אבל אני צידדתי באבא שלי שהאמין שאני צריכה לבחור, לכן ניגנתי בפסנתר ואחר כך גם בקלרניט." את לימודי התיכון השלימה הירש בתיכון עירוני א', ומשם התקבלה ללהקה צבאית. "חיים טופול בחן אותי. ניגנתי בפסנתר וקלרניט וקצת שרתי, והתקבלתי ללהקת גייסות השריון." היא צוחקת כשהיא נזכרת בתקופת הלהקה ובלהיט הגדולה שלה, "בנצי השמן". אחרי הצבא היא למדה באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, את לימודי ההמשך עשתה באוניברסיטת לוס אנג'לס והתמחתה במוזיקה לסרטים, מוזיקה בת-זמננו ומוזיקה אלקטרונית, ובניו יורק השלימה לימודי קומפוזיציה. - אפשר לאפיין אותך בסגנון מסויים? "אני אוהבת כל מיני סגנונות של מוזיקה. מאוד אוהבת סגנון מזרחי ומוזיקה ערבית, אבל כותבת בעיקר מוזיקה שבאה מתוכי, ישראליות עם חיבור למסורת. הכי מעניין במוזיקה זו העבודה עם ילדים ונוער. אני אוהבת להופיע בפני ילדים בבתי ספר. בשבוע האחרון היה לי מופע בבי"ס רעות בנהריה. שלושה חודשים הם התכוננו, למדו שירים א-קפלה, עש כוריאוגרפיה ולמדו את השירים. זה נורא מרגש. הם כל כך מוכשרים. הפגישה שלי עם הילדים היא הכי בלתי אמצעית. אני מדברת איתם ושומעת מהם. יכול להיות שזה יוביל לתוכנית מיוחדת שאני אעשה לילדים." יחסיה עם הילדים והנוער באים לידי ביטוי גם בספרה החדש, "מקהלה עליזה", שנולד מתוך אהבתה אליהם. "ידיעות ספרים הציעו לאסוף שירים לספר שאותו החלטנו לחלק לפי נושאים ולפי גילאים." בספר היא פונה לילדים ומספרת להם מי החבר הכי טוב שלה (הפסנתר) ואיך נולדו השירים. הספר כולל 54 שירים שהיא הלחינה למילים של לאה נאור, יורם טהרלב, אהוד מנור ומיכל חזון, שכמעט כולם היו ? ורובם עדיין נחשבים ? ללהיטים ענקיים. על אף החלוקה, מכיוון שכולנו גדלנו על אותם שירים, הכל מתאים לכולם. ההשראה לאיור של הספר, שנעשה כולו בצבעים של מסטיק ורוד במתיקות כובשת, היו הילדים כמובן. "במלחמת לבנון השנייה לא יכולתי יותר לשבת בחוסר מעש, אז אמנות לעם סידרה עבורי הופעות במקלטים בצפון. בכל מקלט אליו הגענו התקבלנו בשמחה, ובמקלט אחד בטבריה נאספו כל הילדים מהבלוק והכינו לי ציורים מקסימים. במקום הבנתי שציורי ילדים צריכים לקשט את הספר הזה." בשבוע הספר עמדה הירש שעות וחתמה לילדים על הספרים. "אני אוהבת את זה ? זה הקשר שלי עם הקהל. אני משקיעה וכותבת לכל ילד הקדשה אישית, שואלת שאלות ומייחדת עבור הילד את הספר. אנשים מגיעים במיוחד, ואני לא יכולה לאכזב אותם." הילדים של הירש עצמה כבר גדולים. גם הם מצאו את עצמם בעולם המוזיקה. "אני יכולה לדבר עליהם שעות וימים, שניהם מוזיקאים. אני חושבת שזה עבר בגנים, כי בהחלט לא דחפתי אתם למוזיקה." הבן הגדול, דני רוזנפלד, הוא אמן ג'אז שחזר לפני שנתיים לארץ אחרי שהות ארוכה בארה"ב. "הוא חי ונושם ג'אז ומאוד אוהב ללמד. הוא עצמו למד אצל גדולי אמני הג'אז באמריקה, לא רק פסנתר אלא גם חצוצרה. רותי גרה בברלין ונחשבת לזמרת אופרה מוכשרת ומבוקשת. היא למדה באקדמיה למוזיקה ועל סמך איזושהי קלטת מצ'וקמקת שהיא הכינה היא התקבלה ללמוד אצל פישר דיסקאו, שהוא הכי טוב בעולם." המרחק מהבת קשה, אבל העידן הדיגיטלי שלנו מקל מאוד. "אנחנו מדברות כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת ביום. טלפון זה דבר טוב, אני יכולה לדעת מה קורה איתה והיא יודעת כל מה שקורה איתי. זה חשוב לנו."
לומדת ספרדית מטלנובלות
נורית הירש עסוקה מאוד בימים אלה. בין הפעילויות הרבות, היא עובדת כעת על דיסק חדש. ובכל זאת, היא מוצאת זמן "לחטוא" בתחביב ישן: טלנובלות. "כשגרתי בארה"ב לא התחברתי לכל הז'אנר, זה נראה לי בזבוז זמן. אבל לפני כמה שנים מצאתי את עצמי פתאום עוקבת אחרי Betty la fea ("בטי המכוערת", בספרדית), מטעימה הירש במבטא מדוייק כמעט. "תמיד אהבתי את השפה, ובגלל התרגום יכולתי לשנן, וזה הוכיח את עצמו. לפני פחות משנה היינו מעורבים בתאונת דרכים בגואטמלה. היינו שני זוגות חברים, ומשאית התנגשה בנו חזיתית. פינו אותנו במסוקים, וכשהיינו בבית החולים בגואטמלה סיטי הם לא ידעו אנגלית. בעזרת אוצר המילים שלי ומילון שהיה איתי הפכתי לדוברת של כולנו, וזו היתה התקשורת היחידה שלנו." תחביב נוסף שלה הוא ריקוד. "בצעירותי רקדתי באופן מקצועי ריקודי עם. הייתי בלהקת 'הפועל'. לימים רקדתי גם בלט וג'אז, ואפילו שנתיים רקדתי ריקודי בטן." אולי משום כך הצליח קלוד דדיה להלהיב אותה לכתוב את המוזיקה לדיסק החדש שלו. "כתבנו 14 שירים, לפי סגנונות הריקוד השונים, כמו ואלס, הורה, סמבה, מינואט ועוד." במהלך הראיון מגיעים דדיה והמעבד המוזיקלי של הדיסק, המלחין מירון מינסטר ("ספר הג'ונגל" והפסטיגל) לשמוע את נעימת הטנגו. הירש מנגנת, ונראה שהיא קצת חוששת, רוצה שיאהבו את זה. "השמעה של שיר חדש היא תמיד מבחן. הטנגו הזה לא בא לי טבעי, עבדתי עליו ארבעה ימים." אני מתבוננת מהצד, וכשמינסטר משמיע את העיבודים שלו לשירים, הירש לא נשארת אדישה ומתחילה לרקוד, כשדדיה מצטרף ומראה לה את הצעדים, וכולם חווים יחד את ההתרגשות שבהולדתו של פרוייקט חדש.


עד שתצא לפנסיה, "אם בכלל זה יקרה", אומרת הירש בחיוך, היא ממשיכה לעבוד ללא הפסקה. "אני לא יכולה להישאר הרבה מאחור. אני בת לאמא שבגיל 80+ קפצה ממטוסים, נסעה לטיול חמורים במרוקו, וכיום, בגיל 93, היא בכושר מצויין ולא מפסיקה לעשות ספורט." אנחנו מתבוננות בתמונות הרבות שיש להירש עם אמנים שמלווים אותה לאורך השנים. "הספר 'חמישים להיטים'," אומרת הירש, "יצא לפני כמעט שלושים שנה, במהדורה מוגבלת של אלפיים עותקים. עכשיו הוא יצא במהדורה חדשה, עם אותם שירים, שלי ושל אהוד, שכבר אז היו להיטים, ועם תמונות של האמנים ששרו אותם. פתאום מבינים כמה שנים חלפו מאז." הירש לא מדברת על זיקנה. היא לא מאמינה בזה. "אני נהנית ממה שיש לי עכשיו." לצד זכייה באירוויזיון עם "אבאניבי", פרסים שקצרה באינספור פסטיבלים והופעות ברחבי העולם, קיבלה הירש בשנת 2001 גם את פרס אקו"ם על מפעל חיים בהלחנה בתחום הזמר העברי. "אין לזה משמעות של סיום," היא אומרת, "רק נקודת ציון". קשה להדביק את הקצב שלה. היא עושה הרבה, ונראה שהיא גם נהנית מכל רגע. בימים אלה היא מופיעה ברחבי הארץ בפני קהל של צעירים ומבוגרים, שירה בציבור. "שירה בציבור זה הכי ישראלי שיש, אחרי המנגלים. לא רק לילדים אני מתחברת, אלא גם לזקנים. אני מבינה את הנפש שלהם ואוהבת אותם. אני מאוד אוהבת את המגע עם הקהל, כל סוגי הקהל." "התוכנית שלי לזיקנה היא ללמוד סלסה. הבן שלי כבר רוקד, ואצלי זה בגדר חלום." עם הבת רותי היא עשתה סדנאות ויפסאנה, "למרות שלא ממש שתקתי, שלושה חודשים אחרי הסדנא עוד הלכתי מרחפת באוויר." יש בה משהו תזזיתי. היא נעה הלוך וחזור במטבח, פורקת את השקיות מהמכולת ומסדרת במקום. היא מתכוננת לאורחים שבאים, לא מתאפקת ולוקחת עוד עוגייה מהקופסא. כשטלי, המפיקה של הדיסק, תלך הביתה, תיתן לה הירש את העוגיות. "עדיף שלא יישארו פה, כי אני אוכלת בלי הפסקה. אני מאוד אוהבת לאכול, הכל. בשנים הראשונות של הנישואים הקדשתי את עצמי למטבח, נורא רציתי להיות בשלנית ולהכין מטעמים. עם השנים זה עבר. עכשיו אני משתדלת לאכול בריא יותר, דגנים מלאים וכאלה, אבל חוטאת כל הזמן" ? היא אומרת בהבעה של ילדה שובבה, עם הברק בעיניים הכחולות שלה. נורית הירש תישאר לעולם ילדה המבקרת בעולם המבוגרים. זה חלק מהקסם שלה, וזאת גם התכונה המאפשרת לה ליצור מוזיקה שנוגעת בכולם, כזאת שיש בה מיזוג של יד מלטפת וטובה עם רקיעות רגליים ומחיאות כפיים חזקות.