אדם בתוך עצמו

"אני חייב להגיד שאני לא בן אדם נחמד" - כך נפתח הספר "כאב הנפילה" של נתן פיילר הבריטי, משפט שלוכד-לופת את הקורא ומגדיר מיד את מערך היחסים בינו לבין הגיבור: אי אפשר להיפרד, או להיפטר ממנו, עד שהוא - הגיבור - יכריז על סיום. מתיו הומס קוראים לגיבור שמגדיר עצמו לא נחמד (ולמרות שמהר מאוד נשבים בקסמו המוזר, יש משהו בדבריו: הוא לא נחמד במובן השגרתי של המילה).

הוא בן 19, רדוף על ידי עברו, עמוס רגשי אשמה, מסוכסך עם זיכרונו, וגם עתידו לא נראה משהו. רגע, אל תלכו: הוא לא גיבור מהזן המדוכדך-מלנכולי-חופר; הוא אמנם לוקה במחלת נפש, אבל הוא שנון ומשעשע, מלא תובנות חריפות שמשתלבות בהתייחסות קצת ילדית, בקיצור - הוא טיפוס מרתק וצופן סוד שהוא עצמו מנסה לפענח, כלומר הוא מסוג הגיבורים השובים ששווה להישאר איתם.

"כאב הנפילה" הוא ספר הביכורים של פיילר, שבמידת מה מזכיר - ודאי במנייריזם (המיותר בעיני. כל האיורים והמשחקים הגרפיים אינם מוסיפים דבר לטעמי) - את "הסיפור המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון. אך בעוד האדון הראה את העולם דרך עיניו של ילד אספרגרי, פיילר לקח על עצמו את המשימה להתבונן במציאות דרך עיניו של איש צעיר ואינטליגנטי שחולה במחלת נפש. פיילר עבד במוסדות לטיפול בחולי נפש ואף עסק בהם במחקר, ומכאן היכרותו האינטימית עם התחום (כולל הצד הממסדי-בירוקרטי שלו). כיוון שהוא גם כותב מוכשר, הצליח להאיר את הנושא באמינות רבה, נטולת זיוף והקצנה (לכאן או לכאן), והצליח לברוא גיבור, חולה אמנם, שמנסה לפתור בעיה, כמו שהיה עושה גיבור שחולה במחלה כלשהי אחרת.

מתיו מנסה להבין מה אירע באותו יום עשר שנים קודם להווה של הסיפור, שבו סיימון, אחיו הגדול, מת בחופשה משפחתית באתר נופש על חוף הים. מתיו, כך מתברר, לא ממש זוכר מה בדיוק היה שם, הוא רק יודע שהוא סוחב שק של אשמה לא ברורה על מה שקרה. אחד האלמנטים היפים בעיני בספר, שפיילר מציב את השחקנים הראשיים בהתחלה במשבצות שמהר מאוד מתהפכות ומתחלפות. בפתח הספר, כשמתיו משחזר מקצת מאירועי היום ההוא, הוא מסביר שסיימון "היה קצת שונה מרוב האנשים שאתם מכירים", מפרט שהלך לבית ספר מיוחד וש"אחד התסמינים של הליקוי שלו (היה) השרירים החלשים".

לאחר הנפילה

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו