אהבת החורף והאביב

בגיל שבו נוטים לחשוב כי האהבות הסתיימו זה מכבר, הגיל שבו גבר ? כדברי הגיבור ? יכול לגלות "רק עניין תיאורטי בבחורה", בגיל שבו מסכמים את החיים ומפסיקים להאמין בריגושים גדולים, הגיל שבו חושבים כי כבר ראו וחוו הכל, פתאום בגיל הזה גבר בן 72 הולך לאיבוד בתוככי אהבה בלתי אפשרית. אהבה של חורף החיים ואביב הנעורים שפורצת כך פתאום, בלי הכנה מוקדמת, ובינינו - גם בלי הרבה היגיון, אבל עם הרבה חן. אהבה שכל גבר היה רוצה בגיל הזה, אולי גם כל אשה. אבל השאלה האם ייתכן סיפור אהבה בין גבר בשנות ה-70 שלו לצעירה שיכולה להיות נכדתו אינה העניין בסרט. העניין האמיתי טמון בעובדה שזהו סרט שכולו תקווה, פריחה מאוחרת, גילוי מחודש של החיים, עדינות וגילוי הטוב שבכל אחד ובכל מצב, מעבר לטרדות ולבעיות הגופניות שהחיים מזמנים בגיל הזה. וכמובן, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שפיטר אוטול, מגדולי שחקני הבד הבריטיים, בעצמו בן 74, מגלם בסרט שחקן קולנוע, שבערוב הקריירה שלו נאלץ להסכים לגלם חצי-גוויה ולהעביר את ימיו בשיחות עם חברו השחקן על העבר ועל תחלואי הגוף. החבר מקבל כסיוע את בתה של אחייניתו, צעירה פורקת עול, שתיינית ובעלת פה מפיק מרגליות ? לא בדיוק הדבר שהדוד-הגדול צריך במצבו. אבל מי שמגלה בה עניין הוא דווקא חברו, שפעם היה שרמנט גדול והיום רק חושב שהוא מתמחה בנשים (מדהים כמה הדמות הזו תואמת את אוטול, שסיפר כי כל חייו התמחה בנשים, אבל בגילו הוא עדיין לא מצליח להבין אותן...).


הוא מוצא בצעירה לא גסות, אלא פוטנציאל של אנושיות וטוהר, מלמד אותה על אמנות, מכיר לה את הבירה הבריטית, אפילו משעשע אותה ומסדר לה עבודה כדוגמנית עירום (כמובן, כדי הוא עצמו יוכל לחזות במחמדיה), ומנסה גם ללמד אותה משהו על החיים, ובסופו של דבר יוצא הוא בידיעה כי לא למד די על החיים. והיא, מצידה, מלמדת אותו מה זה להתאהב מחדש, לחשוק מחדש, לבלות מחדש. זה יכול היה להתפתח לסרט שמאלץ, או לסיפור לא אמין, או לגרוטסקה שבה פניו דמויי-הגולגולת, הכמעט לא נעימים להתבוננות, של אוטול מתנגשים מול רעננותה של הצעירה שמולו. זה יכול היה גם להתברר כסרט שכל-כולו אוטול המאפיל על כולם. אבל זה לא. הבמאי רוג'ר מיצ'ל, מי שביים את "נוטינג היל" והיה שותף לתסריטאי, האניף קוריישי ("מכבסה יפהפייה שלי"), ביצירת סדרת הטלוויזיה "בודהה מהפרברים", הופכים את הסרט לפנינה של ממש, שבה חוכמת חיים, אירוניה דקה, הרבה הומור ושפע אנושיות חוברים כדי להוציא את הטוב שבכולם. זו ההסתכלות המחוייכת ולא הקודרת על הזיקנה ותקוותיה.
"די נהנה להיות זקן"
הסיפור האמיתי הוא, כמובן, פיטר אוטול. עם מעמדות שביעית לאוסקר, ואף זכייה אחת (אם לא לוקחים בחשבון את האוסקר-של-כבוד אותו קיבל לפני ארבע שנים, אחרי שסרב לקבלו בהתחלה בטענה שהוא לא מוכן עדיין לסכם את חייו ושהוא בכושר שיא), הוא יכול לשבור את שיא המועמדויות-ללא-זכייה בו הוא מחזיק כיום עם בן ארצו המנוח, ריצ'רד ברטון. אין ספק, מגיע לו, ולו רק בזכות רשימת הסרטים עליה היה מועמד לפרס - "השנה הנפלאה בחיי", "הכפיל", "להתראות מר צ'יפס", "אריה בחורף", "בקט" (שני האחרונים הפכו אותו לשחקן היחיד שהיה מועמד פעמיים לאוסקר על גילום אותה דמות בשני סרטים שונים) ו"לורנס איש ערב". כשרצו להעניק לו את אוסקר הכבוד, הוא ענה כי הוא רוצה "לזכות בבן זונה החביב הזה בעצמו". לא בטוח אם יצליח השנה, אבל הוא ממשיך לנסות ומאז "ונוס" הספיק להשתתף בעוד שני סרטים, ביניהם אחד המספר את סיפורה של מלכת אסתר, בו הוא מופיע בתפקיד... שמואל הנביא. אחרי קריירה מפוארת של למעלה משמונים סרטים וסדרות טלוויזיה, שני ספרים והרבה מאוד בקבוקי משקה חריף שכמעט חיסלו אותו (הוא עבר ניתוח לקיצור קיבה), נדרשו לו כמה שנים טובות של התאוששות כדי לחזור למוטב בלי הטיפה המרה ? ואל המסך. "אני די נהנה להיות זקן," אמר בראיון לאחרונה, "אני בן 74, אבל בראשי אני בן 21. אני הולך ומתרגל למגבלות שלי ונהנה מהן." הוא נהנה מאוד גם מקריקט (יש לו אפילו תעודת מאמן), אבל לא מסוגל לשחק יותר, צוחק שהכושר היחיד שהוא עושה זה ללכת אחרי ארונות הקבורה של חבריו שעשו כושר, וכמובן ? עדיין נהנה מנשים, כיאות למי שנבחר פעם כאחד ממאה שחקני הקולנוע הסקסיים בכל הזמנים. את הבתים שהיו לו בכמה ארצות המיר בבית אחד לונדוני, ואפילו תואר אצולה לא הסכים לקבל מהמלכה, בניגוד לכל כוכבי המסך בני דורו.