אובדנים: לקבל ולהתמודד
בגיל מבוגר אנו נתקלים באובדנים מסוגים שונים: מוות, פרישה, עזיבת הבית. אבל נראה שהאובדנים הקשים ביותר הם האובדנים הפיזיים-תפקודיים הקשורים לגופנו שמביאים לפגיעה בדימוי העצמי ומשפיעים על יכולת ההנאה, על התקשורת עם הסביבה ועל תחושת העצמאות
עדי כץ
20/06/11

ירידה בראייה, בשמיעה ובתפקוד הגוף הם מהגזרות של הזיקנה. לעתים יש לחיות עם האובדנים הללו עוד שנים רבות, אבל איך מסתגלים לחיים בלי מוזיקה, בלי ספר טוב ובעיקר בלי תקשורת יעילה עם העולם, בלי ניידות ובלי עצמאות?
על הנושא הכאוב תרצה דפנה הלפרין, מנהלת מסלול לייעוץ גרונטולוגי במכון ת.ל.ם, רשת טיפול ייעוץ ואבחון, בכנס בנושא הזדקנות בשם "לחיות עם הבלי", שתערוך ביום חמישי (23.6) קבוצת "עמל סיעודית". "כשמדברים על אובדנים" אומרת הלפרין, "מתייחסים אוטומטית לאובדן בעקבות מוות של אדם קרוב. אבל בגיל מבוגר, יש גם אובדנים אחרים. זה יכול להיות הדבר הכי טריוויאלי, כמו פרישה מהעבודה. אדם שפורש לגמלאות חווה אובדן של תפקיד העובד או בעל המקצוע, אובדן של הסטטוס החברתי שמקנה העבודה, לעתים אפילו של הזהות. במקביל, אנחנו מאבדים עם הפרישה גם חלק מהחברים שלנו או אפילו את כל הרשת החברתית. יש אובדן חומרי, כי ההכנסה יורדת, אובדן של פעילויות שנחשפנו אליהן דרך העבודה כמו פעילויות העשרה והשתלמויות.
"בגיל מבוגר יש לעתים אובדן של הזוגיות. גם אם בן הזוג עדיין בחיים, אבל חולה או מוגבל ולא יכול להיות שותף לחיים, אנחנו הופכים ל'אלמנים בחיים' או למטפלים של בן הזוג והדברים מחריפים כשמדובר בפגיעה קוגניטיבית. מבוגרים שנאלצים לעקור מביתם, אם לטובת מגורים קרוב לילדים או לבית דיור מוגן, חווים אובדנים נוספים. הם מאבדים את השכנים, את החברים, את הסביבה המוכרת, את הרופא הקבוע מקופת החולים".
וקיימים גם האובדנים של הגוף, שבהם תתמקד הרצאתה של הלפרין. "מדובר באובדנים הפיזיים-תפקודיים, אובדן בלתי הפיך של היכולת להשתמש באחד מאברי הגוף, אובדן ראייה, שמיעה, שיתוק חלקי, קטיעת אבר. אובדן יכול להיות פתאומי או תהליכי, והוא מוגדר ככזה כשגם בעקבות טיפולים מגיע מצב סטאטי שאין ממנו דרך חזרה".
ההשלכות של האובדן הפיזי מקיפות את האדם עצמו ואת סביבתו. "האדם חווה את האובדן כפגיעה בשלמות הגוף שמביאה לפגיעה בדימוי העצמי, בזהות. האם אני אדם שלם או לא? בכריתת שד מדובר גם בפגיעה במיניות, בקטיעת גפה פגיעה בניידות, בתפקוד ובעצמאות.
"במקרים של ירידה בראייה ובשמיעה יש פגיעה ביכולת ההתמצאות שהחושים האלה מקנים לנו. ראייה ושמיעה הם גם מקור להנאה ולעשייה. לצייר, לקרוא, לכתוב, להאזין למוזיקה. אנחנו מאבדים את היכולת ליהנות, לתקשר עם העולם. קיים גם אובדן של יכולת הדיבור, שהוא אחד האובדנים הקשים ביותר אבל מידת השכיחות שלו קטנה יותר".
ההשלכות האפשריות של האובדנים הללו, הן פיזיות אבל לא פחות מכך רגשיות ונפשיות. "נוצר חשש מיציאה מהבית. אני פחות במגע עם חברים ויש תחושת בושה, חריגות, בדידות, חוסר שליטה וחוסר ביטחון. כל אלה יכולים כמובן להעלות רגשות שליליים כמו פחדים. איך אתמודד בלי החלק שנפגע, האם אפגע באברים נוספים, האם אהיה תלוי בזולת, איך אני נראה, איך יקבלו אותי".
ההתמודדות עם האובדן תלויה במשאבים של האדם ושל הסביבה. "היא תלויה בכוחות הפנימיים של האדם עצמו, בניסיון החיים שלו ובדרך שהוא תופש את האובדן, ומבחינת הסביבה, בהכרה בתחושותיו. חשוב שמי שנמצא בסביבה, אם זו המשפחה או הצוות המטפל, יכיר במשמעות האובדן המסוים הזה עבור אותו אדם, יתייחס בהבנה ולא יבטל את הקושי. הסביבה צריכה גם להכיר בקיומו של תהליך אבל, ממש כמו במקרה של איבוד אדם קרוב. אובדן שלא זוכה להכרה יכול להוביל לבעיות רגשיות".
תהליך האבל ועיבוד האובדן אורך, על פי מחקרים, כשנתיים ומתרחש בכמה שלבים. "התגובה הראשונית, בעיקר במקרים של אובדן פתאומי, היא הלם, שמביא לעתים להכחשה. זה לא קרה לי, זה לא נכון, יהיה בסדר ולא מדברים על זה. הכחשה היא אחד ממנגנוני ההתמודדות הפסיכולוגיים, ופירושה הפרדה בין מה שקורה במציאות לבין הרגש כלפיו.
"בשלב השני יש סוג של כעס, רוגז, תסכול, שהאדם יכול להפנות גם כלפי עצמו. למה לא הלכתי לעוד רופא, למה לא שמרתי על הבריאות. יש לעתים כעס על אנשי המקצוע שכשלו, שלא הזהירו, שלא אבחנו וכד', על מוסדות, על בני משפחה, או כעס על הגורל.
"בהמשך מגיעים העצב והגעגועים למה שאבד, שיכולים להידרדר למצב של דיכאון, הערכה עצמית ירודה וייאוש. בשלב האחרון אמורה לבוא השלמה וקבלה של המצב, שמובילות להתארגנות מחדש.
"תחושת העצב אמנם לא נעלמת לחלוטין, אבל בשלב הזה אני משלים עם מה שיש ומבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה וצריך ללכת הלאה. אני לומד להתאים פעילויות למצב החדש או לעשות את הדברים אחרת, לומד לקבל עזרה מאחרים ולא לראות בכך פגיעה בערך העצמי, מוצא פתרונות בדמות עזרים טכנולוגיים ומתאים את הבית לצרכים החדשים".
כדי להגיע לשלב שבו נחיה בשלום עם המגבלה צריך, לדברי הלפרין, לא מעט חשיבה חיובית, אמונה בעצמנו וביטחון שניתן ללמוד גישות חדשות לחיים עם מגבלה. "כמובן שעוזר מאוד כשיש משפחה תומכת שמאפשרת לנו להיות מי שאנחנו, שלא מגוננת מדי, אלא מאתגרת, ועוזר להיפגש עם אנשים אחרים במצבנו כדי לשתף ולשאוב עידוד וכוח".
עוד על התמודדות עם אובדנים:
פתאום לבד: להתמודד עם מות בן הזוג
אלצהיימר. להתמודד עם מחלת בן הזוג
עמותת נאמן: כתובת לנפגעי שבץ מוחי
תמיכה לחולי סרטן: חוזרים לשגרה בריאה
מי מפחד מפרישה
להתייעצות עם מומחי מוטק'ה:
פורום פסיכולוגיה
עוד על התמודדות עם אובדנים:
פתאום לבד: להתמודד עם מות בן הזוג
אלצהיימר. להתמודד עם מחלת בן הזוג
עמותת נאמן: כתובת לנפגעי שבץ מוחי
תמיכה לחולי סרטן: חוזרים לשגרה בריאה
מי מפחד מפרישה
להתייעצות עם מומחי מוטק'ה:
פורום פסיכולוגיה
תגובות
0
אהבו
0
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד בבריאות טובה
בלי חרדה: הצמחים שיעזרו לכם להירגע
החרדה היא חלק מהקיום האנושי, ולהבדיל מהפחד, היא לא תמיד תלויה בעובדות. מי שלוקה בהפרעת חרדה לא זקוק...
על האש: המדריך המלא למנפנפים
מאי 1948, ה' באייר תש"ח, דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית, היא מדינת ישראל - רבבות פורצים ברחובות...
דלי סוכר ופחמימות: מתכונים לסוכרתיים
ב-2006 מחלת הסוכרת הוכרזה על ידי האו״ם כמגיפה כלל עולמית. בישראל ידוע על כ-600 אלף חולי סוכרת מאובחנים,...
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות