אורנה פורת הלכה לעולמה: כוסית לזכרה

"הייתי רוצה שישמחו במותי, שירימו כוסית", אמרה פעם אורנה פורת, משחקניות התיאטרון החשובות בישראל, שהלכה אתמול לעולמה בגיל 91. "ביוון, כששחקן נפטר, מוציאים את הארון והקהל עומד לידו ומוחא כף. כל כך יפה".

פורת, כלת פרס ישראל לתיאטרון, רשמה לזכותה גם בשלושה פרסי "כינור דוד" ופרסים רבים אחרים, בהם תואר דוקטור של כבוד ממכון ויצמן, אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת תל אביב, אך המפעל הגדול ביותר שלה, הוא "תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער", שהקימה ב-1970 ושמשה כנשיאה שלו עד מותה.

אני, אירנה קליין, חברה בהיטלר-יוגנד

עלתה על הבמה בגיל ארבע. מתוך "הנפש הטובה", 1955. תמונה באדיבות תיאטרון אורנה פורת

היא נולדה כאירנה קליין בקלן שבגרמניה, ב-1924 למשפחה נוצרית ובנעוריה היתה חברה בתנועת הנוער ההיטלראי. על הבמה עלתה לראשונה בגן הילדים בגיל ארבע. בתחילת שנות ה-40 נרשמה לבית הספר לתיאטרון בקלן ובסיום לימודיה התקבלה לתיאטרון מקצועי בשלזוויג.

במהלך מלחמת העולם השנייה, נשלחה לסייע בכפייה למפעלי התעשייה הגרמנית המגויסת למאמץ המלחמתי. באותה תקופה הכירה את חייל הבריגדה היהודית יוסף פרוטר, יליד קלן, לימים מבכירי קהיליית המודיעין בישראל. לאחר המלחמה נישאו השניים וב-1947 עלו יחד לישראל. בהמשך התגיירה פורת, למרות שתמיד הגדירה עצמה כאתאיסטית.

זמן קצת לאחר עלייתה ארצה, הצטרפה לתיאטרון "הקאמרי", אך ביצעה עם השנים תפקידים גם בתיאטראות אחרים, בארץ ובחו"ל. הקריירה שלה היתה עשירה ומשגשגת. היא מילאה תפקידים ראשיים בהפקות של "ביקור הגברת הזקנה", מרי סטיוארט", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ו"ז'אן ד'ארק" והשתתפה ב"הנהג של מיס דייזי", "חתונת הדמים", "נשות טרויה", "מירל'ה אפרת" ועוד ובשני סרטים, "אהבה אסורה ב-1997 ו"התפרצות X" ב-2010. ב-1979, הפיקה הטלוויזיה הישראלית סרט תיעודי על חייה, בשם "אורנה".

הילדים המאומצים, הגעגוע לאהוב

תיאטרון הקאמרי חוגג את יום ההולדת ה-90 של אורנה פורת

מאחר שהיא ובן זוגה לא הצליחו להביא ילדים לעולם, אימצו שני ילדים, יורם וליטל. הבת ליטל, הפכה לימים לאשת תיאטרון גם היא ואף כתבה עבור אמה מחזה בשם "מים גנובים", שהתבסס על חייה הסוערים של פורת, כולל השירות הכפוי עבור הנאצים והדיכאונות שחוותה בחייה, שאחד מהם הוביל לאשפוז ב"גהה".

למרות כל אלה, אחת החוויות הקשות שעברה, כפי שסיפרה בעבר בראיון לרוני קובן ב-NRG, היה הפרידה מבעלה יוסף. "ניצחתי בכל קרב, אבל הכי קשה זה שיוסף איננו. כמה שידענו והתכוננו וכל יום היה מתנה, כשזה קרה, זה כאב מאוד".

הבת ליטל, שנשאלה באותו ראיון על הרגע שבו תיאלץ להיפרד גם מאמה, ענתה, "אני פוחדת. המחשבה הזאת מערערת אותי. אנחנו לא מדברות על זה, רק צוחקות". "יש לי כבר מקום ליד יוסף, בבית הקברות בבן שמן", הוסיפה פורת, "ואני מדי פעם חושבת, אולי אקליט משהו שישמיעו בהלוויה. הלוואי שיכולתי למות על הבמה. אוי, זה היה נחמד. לפחות היו כותבים על זה יפה בעיתון".

צניעות, אהבת ילדים, שוויון

מה פתאום שחקנית במעמדה הולכת לכיוון של ילדים. מתוך ההצגה "הקסם". צילום: יוסי צבקר לתיאטרון אורנה פורת

שרון עידן, איש רדיו, משפטן וחוקר העיר תל אביב, שהכיר היטב את פורת, פרסם הבוקר פוסט מרגש בעמוד הפייסבוק שלו לזכרה. "שלושה דברים לקחתי ממנה", הוא כותב, "צניעות, אהבת ילדים והכי חשוב, ברוח הימים האלה, שוויון ושנאת גזענות".

"ראיינתי את אורנה כמה פעמים במסגרת תוכנית התרבות שלי ב'קול ישראל'", מספר עידן. "באופן חריג, יצא לי להגיע גם לביתה, לראיונות אינטימיים יותר. אני יכול לומר, שהיא היתה שונה מהרבה שחקנים, שמאוהבים בעצמם. היה בה משהו מאוד נעים, צנוע ואותנטי. היא ויתרה על הרבה גינונים.

"בזמנו, כשהיא הקימה את תיאטרון הילדים והנוער, הורמו גבות. מה פתאום שחקנית במעמדה הולכת לכיוון של ילדים, שנראה כפחיתות כבוד, אבל היא החליטה שאין בארץ תיאטרון ילדים ראוי וצריך לשנות את המצב. במקביל היא המשיכה כל השנים לעבוד בתיאטרון למבוגרים, אבל זה היה הבייבי שלה.

"היה חשוב לה להנחיל את תיאטרון לדור הבא, היא ראתה בזה ממש שליחות. מבחינה מקצועית, זה היה ההישג שהיא היתה הכי גאה בו. בשעתו, זה לא נחשב למציאה ואף אחד לא הבין את המשמעות העצומה שיש לזה".

היא דיברה איתך גם על תקופות הקשות, הדיכאונות?

"ממש לא. כל מה שאני ראיתי ממנה, היה ממש הפוך. היא היתה תמיד מאוד חיונית, עם חוש הומור יוצא דופן. מאוד 'מאנצ'', בן אדם. לא מוותרת לאף אחד, כולל לעצמה. הייקיות היתה טבועה בה מאוד חזק".

עידן פגש אותה לאחרונה לפני שנה. "באתי אליה הביתה, וכל הבית היה מלא באגרטלי ורדים שהיא קטפה בגינה לכבודי. שני החתולים שלה ישבו לידה. היא בהחלט תפקדה ונראתה שמחה כמו תמיד.

"היא היתה גם סבתא נהדרת. ראיתי אותה עם הנכדה שלה, הבת של ליטל והיה מקסים לראות איזו חברות יש ביניהן, איזו הערכה, איזה מבע בעיניים. אורנה היא באמת אחת הנשים שיש לי רק דברים טובים לומר עליה".

ללכת מהר, אם אפשר

"מה שחשוב לי, זה למות בלי לגרום סבל ועוגמת נפש לקרובים", אמרה פורת לקובן באותו ראיון. "ללכת מהר, אם אפשר. לכל השאר, אני מתייחסת בשלווה. המוות זה הדבר היחיד שבטוח בחיים. זה חלק שצריך לקבל אותו בשמחה. עצם זה שהחיים חולפים ויש להם סוף, נותן להם את הערך שלהם.

"זה בדיוק כמו תיאטרון. ההצגה חולפת ואיננה עוד. אתה עושה אותה, משקיע בה את נשמתך, אבל היא מתה בסוף ונשארת רק בזיכרון של הצופים. כמו בן אדם שהולך, ונשאר בזיכרון של ילדיו ושל אהוביו. זה היופי שבדבר".

פרידה מעומר שריף

לזכר אריה אליאס

ילד נצחי, שחקן גדול: פרידה מיוסי גרבר

 זיקית הרוקנרול: דיוויד בואי הלך לעולמו

עשור למותו: 9 תחנות בחייו של יוסי בנאי

מתגעגעים לשחקנים הגדולים? הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה