אז למה אתה לי בית סוהר רושם?

שנים רבות שהיתי מדי יום בבתי המשפט בירושלים – השלום, המחוזי והעליון. לא כנאשם אלא ככתב בתי המשפט מטעם עיתון. האזנתי לדבריהם של רוצחים, של אנסים, של גנבים, נבלות ונבלים מכל הסוגים מתייצבים בפני השופטים, ובפיהם אמירה אחת: אינני אשם.

אינני זוכר מישהו או מישהי שהתייצבו בפני השופט, ופרקליטם או הם עצמם התוודו בשפה בהירה: אני אשם. כולם עומדים על רגליהם, ולשאלת בית המשפט "מודה או לא מודה" מגיבים במקהלה שנגינתה קבועה. עבריינים בכירים וזוטרים, רוצחים, אנסים, גנבים ונוכלים מכל הסוגים והמינים, ובפיהם, בעצת סנגורם כמובן, היתה אמירה קבועה: אינני אשם.

מעטים שאכן הודו במעשי פשע צרפו מיד אמירה שאף היא הוכתבה להם: מרשי אכן ביצע את המעשה, אבל הוא איננו אחראי למעשיו. עליו לשהות במוסד. זאת אומר מבלי חלילה לערער על  האמת או על טענות אי הצדק של רומן זדורוב למשל, ששחזר את מעשה הרצח של תאיר זאדה ז"ל והורשע בשתי ערכאות, אשר טוען בלהט: אני חף מפשע. הוכרחתי להודות.

הקצין הבכיר והנערץ שיושב כעת בביתו והודח מתפקידו חוזר וטוען כי לא ביצע כל מעשה בלתי חוקי בגופה של החיילת. אפילו לא קרב אליה כדי נגיעה, לדבריו. וכך הלאה, בכירים ונישאים מעם - נשיא לשעבר היושב בכלא טוען חד וחלק: לא היה ולא נברא, לא אנסתי. ראש הממשלה  לשעבר שאף הוא כפר באשמה עשה מעשה נבון, הודה בחצי פה בעסקת טיעון: "אכן היה משהו"... ועונשו קוצץ בשני שליש.  

כיצד יכולים שופטים להכריע מול כל ההכחשות?

שוב ושוב חוזרת המנטרה: אינני אשם. צילום: Shutterstock

נשאלת השאלה כיצד יכולים שופטים בישראל להכריע, כאשר אוזנם כרויה לכל ההכחשות הללו? האם יאמינו או לא? ליבי ליבי אליהם. לא קל הוא הדבר כאשר נאשמים פורצים בבכי תמרורים, זועקים את זעקת חפותם. על השופטים להקשות את הלב ולאטום את האוזניים, שהרי ההוכחות מדברות בעד עצמן.

אילו היו נאשמים מכל סוג וזן מתוודים מלכתחילה ומודים באשמתם, כמובן כל עוד אשמים הם, היו גם חוסכים משפט ארוך ומייגע, וגם ללא ספק מקבלים עונש קל יותר. כך, למשל, הנשיא לשעבר משה קצב דחה עסקת טיעון שיכולה היתה לפטור אותו ממאסר. אילו היה נענה לה בחפץ לב  הרי אין ספק שבית המשפט היה מסתפק בעונש קל ובקנס כלשהו (ואז היה נפתח דיון חדש, האם יש בכך צדק כלפי המתלוננות). אבל קצב דחה את ההצעה המבזה לטעמו, והתוצאה: חרפה כפולה ומכופלת ועונש רב שנים.

הגיעה השעה שפרקליטים מלומדים, ששכר טרחתם גזור כמובן מאורך המשפט ומריבוי ערכאות הערעור, יעשו צדק עם מרשם וישכנעו אותו להודות באשמה, אם אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו. אחרת הם גוררים אותו מערכאה אחת לשנייה, בטיפוח תקווה שברירית לזיכוי, כאשר התוצאה לעתים קרובות היא רעה ומרה.

האוחזים לעיתים בסכין הרצח המוצגת להם בבית המשפט יפסיקו לטעון, בעצת סנגורם כמובן, כי מדובר באולר ששימש את ילדם במשחקיו בשכונה. די. הכפירה האוטומטית כאשר העובדות טופחות בפנים כבר הפכה לנלעגת ולדוחה, שתוצאתה - החמרה בענישה - מסבה גם נזק לנאשם.

הבה נפליג לעברה של תקופה חדשה. אם, למשל, חיים רמון בשיא תהילתו כשר היה מודה בעבירה שיוחסה לו, בקרבה מיותרת לגופה של עלמה, מתנצל ומבקש סליחה, הפרשה היתה זוכה לכותרת אחת או שתיים ונמוגה באפלה. ההכחשה הגורפת, שתוצאתה משפט מרשיע, היתה מיותרת ומכשילה. על האשמים במעשיהם להפליג מעתה למחוזות חדשים.

עוד ברייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

ומה אתם חושבים? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה