אחותי, זה הכי?

קומדיית אקשן היא - לפחות על הנייר - סוג של מתכון בטוח כשהכוונה היא לרקוח בידורון קיץ קליל ורב הכנסות. גם הפטנט של זיווג ניגודים בעמדת גיבורי סרט או סדרת אקשן כבר הוכיח עצמו היטב בעבר, ע"ע הצמדים דני גלובר ומל גיבסון ב"נשק קטלני", אדי מרפי וניק נולטי ב" 48 שעות", סילבסטר סטלון וקורט ראסל ב"טנגו וקאש", "סטרסקי והאץ'" ואפילו "טרנר והוץ'" עם טום הנקס וכלב אימתני.

"עצבניות אש" הולך על שילוב שני הדברים, בגרסה נשית: שרה אשבורן, סוכנת אף-בי-איי מאוד מיומנת אך מעצבנת, נטולת כישורי אנוש, יהירה, תמיד צודקת ושואפת-קידום, משוגרת מניו יורק לבוסטון כדי לחקור בעניינו של סוחר סמים גדול בשם לרקין. בבוסטון היא נתקלת - בכל מובן - בשוטרת ששמה שנון מאלינס, שאף היא טובה מאוד בעבודתה, אבל נוהגת להשיג תוצאות במסלול רב קללות, ניבולי פה, התפרעויות וסטיות מנהלים.

השתיים נאלצות לשתף פעולה ומוצאות עצמן כמובן בשלל סיטואציות משונות-מביכות-מסוכנות, שמדגישות את תכונותיה המוזרות-דוחות של כל אחת ואת יתרונותיה, ומביאות אותן בסופו של דבר לא רק לתפיסת הרעים ולסגירת תיק החקירה, אלא לביסוס חברות אמיתית, עניין לא מובן מאליו כשמדובר בשתיים כאלה.

התיאור הזה, שנשמע אולי די מבטיח, מתגלה על המסך כסרט די אווילי, שבסופו שואל עצמו הצופה, שבסך הכול רצה להפיג קצת את החום בבידור חביב וממוזג, למה בזבזתי 117 דקות על הקשקוש הזה. הבעיה המרכזית עם הסרט היא שכקומדיה הוא לא מספיק מצחיק, וכסרט אקשן הוא לא ממש מותח או אפילו מעניין.

בצד הקומי, עיקר הצחוקים אמורים להיות מבוססים על המפגש בין שרה האובססיבית לסדר ולנהלים, בגילומה של סנדרה בולוק, לבין מאלינס הפרועה וגסת הרוח, בגילומה של מליסה מקארתי. בולוק, כמו בולוק ברוב סרטיה האחרונים, עם פניה המתוחות באופן בלתי נעים בעליל וגזרתה הגרומה, משדרת קפיצות-ישבן מעצבנת מהסוג שלוקים בו מי שנראים - כמוה - כאילו אכלו באחרונה ארוחה טובה באמת אי שם בראשית שנות האלפיים. כשמתבוננים בה קשה לזהות את הבחורה הכובשת מ"ספיד" ו"בזמן שישנת". העובדה שהטקסטים שבפיה שדופים וחלולים ברובם, מסוג בדיחות הקרש, לא ממש עוזרת.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

מליסה מקארתי מולה אמורה להיות מי שמספקת את הפאנצ'ים, המצחיקה הגדולה. קצת כמו חלוקת העבודה בין לורל והארדי, "השמן והרזה", היא השמנה עם הבדיחות מול הרזה של בולוק, בעמדת הסטרייט-מן. אבל זהו, שתסלחו לי - אבל כמה אפשר לצחוק מאישה שמנה, מרושלת וכבדת תנועה שמנבלת את הפה? גם מי שסוג ההומור הזה עובד עליו מתעייף אחרי חצי שעה כזו.

בפרפרזה על דבריו של טוביה החולב ב"כנר על הגג" - זו לא בושה להיות שמנה, אבל זה גם לא גליק כזה גדול. בעיקר כשהשמנה הזו, שעל פי התסריט למרות היותה גסת רוח ומוזנחת על גבול המלוכלכת (כל הסטריאוטיפים הרגילים המאוסים) אמורה להיות טורפת גברים סקסית ושוטרת נהדרת. בפועל, היא בין נלעגת למעוררת אי נוחות כשהיא אמורה להפגין את כל זה. כך, למשל, כשהיא רודפת אחרי פושע נמלט, שולפת אקדח ומתגוששת היא נראית יותר כפרודיה על שוטרת שמנה וגמלונית מאשר כשוטרת שמנה אך מיומנת (ותסלחו לי שאני לא מכבסת את המונח, כי ככה בדיוק מוכרים את קסמיה). וכשהיא מסבירה לבולוק במועדון שהיא איננה זקוקה ללבוש פרובוקטיבי כי יש לה כישורי ריקוד מהממים ודקה אחר כך מבליחה על הרחבה ובקושי זזה - זה נמוך יותר ממגוחך.

אבל הבעיה מתחילה עוד לפני הליהוק של השתיים הללו, שאולי עם תסריט אחר, באמת מצחיק, שנון, מותח ומותאם ליכולותיהן, היה גם מוציא מהן יותר. העניין הוא שכל העלילה מקושקשת ומופרכת, סוחרי הסמים ותככיהם לא ממש יוצרים עניין או אלמנט של מתח או פחד, גם לא כשמתברר שאחד מאחיה של מאלינס, שזה אך השתחרר מהכלא (היא הביאה לכליאתו), מעורב איכשהו בעל כורחו בעסקיהם. נו, יש יריות, מרדפים, מריבות על סמכויות בין שוטרים, בוסים מעצבנים ועמיתים שלא מפרגנים וכמובן - רגעי אחווה בהתהוות, כולל לילה רב אלכוהול של הבנות בבר, שבמהלכו הן מדביקות סלוטייפ על האף ובסופו מתברר ששרה נתנה את המכונית - השכורה - שלה במתנה לאחד השיכורים במקום. נו, כן.

שורה תחתונה: דלגו.

"עצבניות אש", קומדיית אקשן אמריקנית. תסריט: קייטי דיפולד; בימוי: פול פייג; צילום: רוברט יומן; עריכה: ברנט ווייט, בלה מיי, ג'יי דיוברי; מוזיקה: מייק אנדרוז; משתתפים: סנדרה בולוק, מליסה מקארתי, דיימיאן ביצ'יר, מרלון וויאנס, מייקל רפרפורט, ג'יין קרטין ואחרים. אורך הסרט: 117 דקות

עוד על קולנוע:

פנסיה קטלנית 2

להיות באח הגדול

שיר לאהבה