אחרי האובדן הפתאומי

אלון אלטרס - משורר, סופר ומתרגם (בעיקר מאיטלקית), המלמד באוניברסיטת סיינה באיטליה, חוזר שוב - אבל אחרת - לבית הוריו בספרו החדש "כשנשארנו לבד". אלטרס כבר חזר לשם ברומן הראשון שלו, היפה והנוגע ללב, "הנקמה של מאריצ'יקה". במרכזו עמדה דמותה של מאריצ'יקה, תופרת שעלתה מרומניה וחייה עברו עליה כשהיא נשואה לא באושר לאדם קשה. הספר החדש, "כשנשארנו לבד", מתחיל במותה של מאריצ'יקה, אמו של אלטרס, בגיל 66 (כפי שהוא מגלה רק אחרי מותה) מדום לב בעת נסיעה באוטובוס. מכאן והלאה הוא מגולל בגוף ראשון, בשפה חסכנית, דייקנית וזורמת, את קורותיו בשנים שבאו אחר כך. נקודת המוצא היא נקודת האובדן הפתאומי, שבפניה הוא ניצב - לראשונה ללא תיווכה של האם - לצד אביו, שמעולם לא היה קרוב אליו, בלשון המעטה. בנקודת הפתיחה נדמה שמערכת היחסים בין הבן לאב תהיה צירו המרכזי ועיקרו של הסיפור. היא אמנם קיימת ומשתנה (בכורח נסיבות משתנות) בספר, אבל נותרת בשולי הסיפור, כמין קו ממסגר, עילה ראשונית למספר לספר בעצם את סיפור התבגרותו שלו. אלטרס מספר בספר על היותו בן יחיד להוריו, שהיו מבוגרים כשנולד. הם עלו לארץ מרומניה, מעולם לא למדו באמת עברית, לא קראו את שיריו ואת ספריו של בנם. אמו, שאליה היה קרוב, הייתה כאמור תופרת. היא זו שגידלה אותו, ובספר הוא מספר שנעזרה רבות באבי אביו, סבו, שהיה קרוב אליה יותר מאשר לבנו. האב היה סוכן נוסע - של דודי שמש, תנורי חימום ושאר מוצרים, ונעדר רוב הזמן, פיזית ונפשית, מהבית ומחיי בנו. בפתח הספר מתאר אלטרס את אביו כאדם קשה, אגואיסט, תלותי, גשמי, נטול סנטימנטים ושאר רוח. הקשר הישיר הכפוי עם האב אחרי מות האם, למרות היותו רופף, קשה לו. אלטרס היה כבן 25 כשאמו מתה. בסוף הספר הוא בן 40 ומשהו, נשוי - ולא בראשונה - לאישה איטלקייה ואב לבן פעוט. אביו בן ה-86 מאושפז במוסד סיעודי ביפו, לא ממש מחובר למציאות או מזהה אותה באמת. בין ההתחלה לסוף מתאר אלטרס בעיקר את מסע התבגרותו וחייו, מסע שבין תחנותיו התאהבויות ופרידות, נישואים וגירושים, לימודים והיחשפות לעולמות תרבותיים אחרים, אובדן, השלמה ושאר דברים שהם חלק מהתבגרות אדם. את כולם מונה אלטרס בבהירות ובישירות, בדייקנות יומנאית, כאילו מדובר בדו"ח אירועים או מצב יותר מאשר ברומן.


הספר נקרא בקלות, כי אלטרס יודע לכתוב. אבל בסופה של קריאה (בנבדל מ"הנקמה של מאריצ'יקה"), נותרתי מאוכזבת משהו, תוהה מדוע בעצם בחר אלטרס לכתוב מעין קורות חיים מורחבים כאלה, לשתף בהם את הקוראים ועוד בתבנית של רומן אוטוביוגרפי, כלומר רומן שהכול בו אמת אבל חלק לא, ובכל מקרה - הוא גרסת האמת של המחבר לצורך הסיפור. חלק מהשמות והעובדות לגמרי מדויקים, אחרים עברו שינויים והסוואות, אבל זה לא רומן מפתח. מי שקרא פעם ראיון עם אלטרס או מכיר משהו מהביוגרפיה שלו יזהה שזהו, במידה לא מבוטלת, סיפורו. אלא שהעובדה הזו אמורה בעצם להיות לא רלוונטית ולא חשובה, בדיוק בגלל שהספר מוגדר כרומן (גם אם אוטוביוגרפי) ולא כאוטוביוגרפיה, והגיבור - תהיה זהותו אשר תהיה - וסיפורו אמורים לדבר אל לב הקוראים ולכבוש אותם. למרות, ואולי בגלל סגנונו הרהוט-מאופק-ענייני של הספר, הוא משאיר לטעמי את הגיבור ואת קורותיו מרוחקים ומנותקים מהקורא. הקורות אותו לא עוררו בי הזדהות עמוקה, קתרזיס, התרגשות, צער, אמפתיה או סימפתיה. הספר, הכתוב כאמור במיומנות, הותיר בי תחושת ריקנות. עם סיום הקריאה חשבתי שאמנם למדתי כל מיני דברים על אלטרס, כמו למשל שהוא מחלק את חייו בין איטליה לישראל, מלמד באוניברסיטה בעיר קסומה (סיינה) והתפנית האיטלקית ששינתה את חייו הייתה כמעט מקרית (אבל לא), אך מעבר לכל זה, לא חשתי חוויית קריאה עמוקה, לא נותרתי עם ערך מוסף מהותי.
שורה תחתונה:
פחות ספר על יחסי אבות ובנים, יותר סיפור התבגרות.
"כשנשארנו לבד", מאת אלון אלטרס. 237 עמודים. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

החיים קשים, הזוגיות עוד יותר

בנות עם פרצוף צנע ובנים אייזן בטון

הצצה מרתקת לעולם שנעלם

עד שהאהבה מנצחת

ארבע נשים מגשימות חלום

עסיסיות מתפרצת ותאוות חיים