איך אפשר לחיות בלי הורים?

צילום: Shutterstock 

אחד האירועים המכוננים בחייו של אדם הוא מוות של הורה, כאשר תהליכי העיבוד וההפנמה של האירוע המצער והפרידה שונים מגיל לגיל. אמנם בגיל מבוגר לא מדובר בטרגדיה שבה ילד צעיר מאבד הורה שעדיין מגדל אותו או מטפל בו, אך לכאב הגדול של האובדן יש השפעה נפשית לא מבוטלת. למרות שעל פי מהלך חיים טבעי ותקין הורה אמור ללכת לעולמו לפני ילדיו, ולמרות שכולנו יודעים את זה, עדיין - ההתמודדות קשה. הרי אבא או אמא ליוו אותנו בכל שלב ובכל צומת בחיינו. אז איפה הם עכשיו? כאשר הולך לעולמו הורה שאליו היינו קשורים במיוחד, או שהוא זה שאיחד את המשפחה סביבו, הכאב הגדול והגעגוע לא עוברים גם אחרי שנים.

לפני כחודשיים נפטרה סבתי היקרה שושנה, שבמידה רבה איחדה את המשפחה סביבה. היא הייתה בת 94. למעט בחודש האחרון, שבו שהתה בבית החולים, סבתא הייתה צלולה, שמחה ובריאה רוב הזמן. כעת היא הצטרפה לסבא שלי, שנפטר לפני כשמונה שנים. כשהלכה לעולמה, הותירה את אמי ואת אחיותיה, חלקן כבר סבתות בעצמן - יתומות. אז מה מרגישים כשפתאום ההורים שלך אינם, אחרי שליוו אותך בנוכחותם כל השנים? התיישבתי לשיחה עם אמי ואחיותיה על יתמות בגיל מבוגר.

עכשיו אתן יתומות משני הורים.

דליה (69): "נורא עצוב. ההרגשה היא שאין למי לתת, אין את מי לפנק, למי לדאוג".

אילנה (68): "זה מאוד קשה, בגלל המחשבה של 'מה, אני לבד? אין לי הורים?' וזה לא חשוב אם האדם הוא בוגר ויש לו ילדים. הוא לא מבין איך אפשר לחיות בלי הורים. זה קטע מוזר, אולי צריך פשוט להתרגל לרעיון?".

רותי (60): "קשה להתרגל לרעיון כזה. זו הרגשה של לבד. קשה לעכל שאמא איננה. זו שהייתה בחיים שלנו כל הזמן, תמיד מובן מאליו שהיא פה, ופתאם היא איננה. כשההורים אינם יש הרגשה של ריק, של חלל, וגם שהכול זמני. גם אנחנו נלך".

ורדה (57): "מוזר, אבל זה באמת מרגיש יתום. המקום היחיד שבו תמיד קיבלו אותך בשמחה ועם חיוך בלי שמירת טינה וכעסים איננו יותר. המקום שתמיד מרגיש לך בית, גם כשאתה לא גר שם, פתאום פשוט איננו".

יש הבדל בין המוות של אביכן אז לבין זה של אמכן מבחינת התחושות שזה עורר אצל כל אחת מכן?

דליה: "בהחלט שיש הבדל. כשאבא שלי נפטר קיבלתי שוק. קודם כול, זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מוות של אדם קרוב. וגם תמיד חשבתי שאמא תלך קודם, כי אבא תמיד נראה לי איש חזק".

אילנה: "אצל אבא זה היה יותר הלם כי חשבנו שהוא יחיה עוד 200 שנה ושאף אחד לא יכול עליו. וזה הורה ראשון שנפטר, אז ההלם יותר גדול. אני חושבת לעצמי, מה, באמת אין לי אבא? איך זה יכול להיות?".

רותי חיה בארצות הברית כבר יותר משלושים שנה. אצלה האובדן של ההורים קיבל קושי והתמודדות אחרים, בנוסף לפרידה עצמה: "אצלי זה היה אחרת. הגעתי לארץ כשהמצב של סבא החמיר, אז להיות שם ולראות פתאום שאבא נפל והמצב שלו מתדרדר והוא פתאום בבית אבות. זה הכין אותי למוות שלו. וגם הכין אותי לזה שגם אמא יום אחד לא תהיה פה".

ורדה: "לא הרגשתי אז את חסרונו של אבא כמו שאני מרגישה את חסרונה של אמא עכשיו. היו לנו כמה שנים איתה לבד, ויכולנו להתקרב אליה יותר. קורה משהו אחר עם הורה שנשאר לבד. אינטימי יותר".

האם מוות כזה, של הורה בגיל מאוחר, גורם לכן לחשוב על המוות של עצמכן?

דליה: "היות ולא חוויתי מוות של הורה בגיל צעיר אני לא יודעת את ההבדל. אני רק יודעת שבגלל שהייתי עם הוריי יחסית עד גיל מאוחר הם מאוד חסרים לי. אפילו יותר ממה שבדרך כלל קורה אצל אנשים".

אילנה: "כן, זה גורם לחשוב על המוות ולחשוב שבעצם זה יגיע גם אלינו, וכנראה זה לא מאוד רחוק. וגם אולי לא לפחד מהמוות, כי היינו ליד אמא כשהיא נפטרה. החזקנו לה את היד, ליטפנו אותה וראינו שלא קרה לנו כלום, ואין מה לפחד".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

רותי: "לי זה גורם לחשוב על זה שאני הבאה בתור, שהחיים זמניים. בלילות הראשונים אחרי שהיא נפטרה, כשהלכתי לישון, חשבתי על שבץ (ממנו סבתא נפטרה, ש"ש) ואם זה יקרה גם לי ואיך מרגישים כשמקבלים שבץ. מעניין אותי לדעת מה עבר עליה ברגעים האחרונים, אם היא פחדה, אם היא הייתה ?בפנים?, שומעת את כולם ולא יכולה לצאת מזה. קצת מפחיד".

ורדה: "גם אני יותר חושבת על המוות פתאום, גם מכיוון של 'עכשיו אני הבאה בתור', כי זה הסדר הנכון של החיים. הורים הולכים לפני הילדים שלהם, אז עכשיו התור שלי. ובאופן מוזר, כאילו סיימתי את התפקיד שלי במעגל החיים. לידה, הורות, מוות".

כמה אתן חושבות על אמא שלכן היום?

דליה: "כל רגע. רק עכשיו היא מתחילה להיות מאוד חסרה לי כי אני רגילה ללכת אליה, לדאוג לה, לרחוץ אותה. ועכשיו זה איננו, חסרה לי ההתעסקות הזו איתה".

אילנה: "גם אני חושבת עליה כל יום. אני אומרת לעצמי, חבל, יכולתי לטייל איתה כאן היום, יש מזג אוויר יפה בחוץ, דברים כאלה".

רותי: "אני כל הזמן מדמיינת אותה על הכורסה במרפסת, במקום הקבוע שלה. בראש שלי היא עדיין יושבת שם כל הזמן".

ורדה: "אני חושבת עליה הרבה במשך היום, אולי אפילו יותר ממה שהיה לפני שהיא נפטרה".

יש משהו שאתן מצטערות עליו? שלא אמרתן, שלא עשיתן, שאולי הייתן עושות אחרת?

דליה: "אני מאד מצטערת שלא חיבקתי אותה מספיק או נישקתי אותה. אני כל הזמן נזכרת שהיא הייתה אומרת לי כשהייתי הולכת, 'בואי, תני נשיקה'. כל הזמן המשפט הזה קופץ לי בראש".

אילנה: "אני מצטערת שלא אמרתי לה שאני אוהבת אותה, אפילו שהיא הרגישה וידעה שאני אוהבת אותה. אני מצטערת שלא אמרתי לה את זה".

רותי: "אין משהו שאני ממש מצטערת עליו. אחרי שאבא נפטר חשבתי שהנה, יום אחד גם היא לא תהיה פה, אז ניסיתי להגיד ולעשות איתה כל מה שיכולתי".

ורדה: "גם אני השתדלתי לעשות הכי טוב שאני יכולה. בעיקר לתת תשומת לב לה ולצרכים שלה".

יש איזה לקח? למדתן משהו מהמוות של אמא שלכן?

אילנה: "אין מה ללמוד. רק שכנראה באמת יש מוות בעולם ואף אחד לא מתחמק מזה לצערנו. וגם כשאוהבים מישהו פשוט להגיד לו את זה, בכל מיני דרכים, גם מילות חיבה, חיבוקים, תשומת לב".

רותי: "אם למדתי משהו? שהחיים קצרים ואנחנו לא פה לנצח. אני, בגלל המרחק הפיזי ביני לבין ההורים שלי - זה דבר שלא הייתי רוצה שיהיה ביני לבין הילדים שלי".

ורדה: "זה גרם לי לחשוב עליה ועל האופי שלה, על התכונות היפות שלה, שאני מקווה לקחת גם לעצמי".

החיים נראים אחרת עכשיו, כשכבר אין לכן הורים?

אילנה: "זו הרגשה מוזרה כשאין לך הורים. את מרגישה שאת לבד, אפילו שכמובן זה לא נכון ויש לכל אחת המשפחה שלה. אבל ההרגשה היא מוזרה. לא טבעית".

רותי: "החיים נראים אחרת מאותן סיבות של חיים קצרים, זמניים. צריך לחיות כאילו יש משמעות לחיים שלך, להכניס משמעות לחיים".

ורדה: "בטח. לבית של ההורים שלך אתה תמיד מגיע בביטחון שישמחו לראות אותך, גם אם רק לפני שעה יצאת מפה, ופתאום זה מרגיש, מה אני אגיד לך? יתום. התחושות הן כמובן מאוד אישיות ויש כל מיני מערכות יחסים, אבל עם כל מי שתדברי, יגידו לך שכשאמא הולכת, איך אמרה לי חברה? - לא חשוב באיזה גיל אתה, אתה מרגיש שאמא לא באה לקחת אותך מהגן".

עוד על יחסים ומשפחה:

קולה של סבתא

לחשוף את הסודות, לוותר על השקרים

לפורום פסיכולוגיה ומשפחה: לחצו