איך לדעת לומר "לא" ולהישאר בחיים

יש צורך לומר "לא" מתוך דעתנות מבלי להרגיש אשמה ובושה ולדעת כיצד לשמר את הגבולות. לא מתוך חוסר ביטחון ורחמים, כיוון שיש להרגיש טוב עם הסירוב. לעתים קשה לומר לא מפני שחשים אשמה, או בושה. האשמה היא אחת ממכלול הרגשות, ואולי החזקה והבסיסית ביותר, בה משתמש האגו שלנו כדי ליצור תחושה רעה - האשמה מסתתרת תחת רגשות כעס, שיפוט, ביקורת ופחד. כש"אנו אשמים", אנו שופטים ומענישים. את עצמנו! במקום זאת, חשוב לדעת כיצד להיות דעתני ולעמוד על הזכויות בדרך שלא תפר זכויות של אדם אחר. הדעתנות היא ביטוי של צרכים, רצונות, דיעות, תחושות ואמונות בדרכים ישירות, הוגנות והולמות. הפסיכולוג אריקסון דיבר על מקור הבושה, המתחילה כבר מגיל 3-4. בגיל זה הילד לומד מטלות בסיסיות - שליטה בצרכים, אכילה, ועוד. חוסר יכולת להצליח במטלות אלו עלול להביא עליו תחושת בושה. לעומת זאת, רצונו של הילד לעמוד על עצמאותו המתפתחת עלול להוביל אותו לקונפליקטים ולרגש אשמה. שלב זה נמשך עד הכניסה לבית הספר.
האם ניתן להתמודד עם רגשי אשמה?
התשובה - בהחלט! חשוב להבין שגם אנחנו בני אדם, ולכן מותר לנו לא להיות מושלמים, לעשות טעויות. חשוב להבין שבתחושות האשמה שלנו כהורים טמונה סכנה רבה יותר להתפתחות הילד מאשר במעשים "שגויים" לכאורה שלנו כהורים. למשל, אם כתוצאה מרגשות אשם אנחנו נמנעים מלהתעמת עם ילדים על דברים חשובים - הרענו להם. או אם כתוצאה מרגשות אשם אנחנו מפצים אותם בצורה מוגזמת - גרמנו להם לפינוק משחית. תחושת אשם גורמת לנו צורך לרצות את האחרים, ולכן קשה לנו להיות אסרטיביים. הרצון לעזור נובע ממקום של האגו: אני נותן, משמע אני קיים, צריכים אותי, אני חשוב, זקוקים לעזרתי, אני מרגיש שווה, אני חשוב, מעריכים אותי, אוהבים אותי. אבל לעתים העזרה מגיעה ממקום של חולשה, כי פוחדים לאבד את הקשר עם הזולת. אני עוזר, או שאחרת השני ייעלב, או יחשוב שאיני אוהב אותו יותר, או איני אוהב אותו מספיק, ואני מוכן לשלם את מחיר העצמיות. יש והעזרה ניתנת כדי לתת, ולא כדי לקבל : זה הופך את הנותן ל"קורבן הסמוי", הקדוש, הבלתי ניתן לערעור. אולי זה מי שנוהגים לכנותו "הפרייר"?
מהו, אם כך, המצב הרצוי לעזור?
התשובה: כשנתבקש לעשות זאת. אז ניתן כמיטב יכולתנו, לא פחות מדי ולא יותר מדי. לתת מהמקום שלא נתרוקן, שלא נתעייף לתת. ממקום מלא, ממקום שלם. יש לזכור, כי לא תמיד האדם מולנו רוצה בעזרתנו. הבנה זו אינה קשורה בנו - היא קשורה באדם האחר. זה לא אומר עלינו שאנחנו לא בסדר.
מתי יש צורך להיות אסרטיבי?
כאשר האדם מרגיש שהוא שחוק, עייף, אינו יכול יותר, או מבקש למנוע מצב זה מלכתחילה. התנהגות אסרטיבית מעמידה אותך בעמדה ממנה תהיה מסוגל להשפיע השפעה נאותה על בני-אדם ולהגיב כלפיהם בצורה חיובית. הצהרות אסרטיביות יהיו קצרות ולעניין. המדבר ידבר בשם עצמו. ישתמש במילים: לדעתי, אני חושב ש..., ובעיקר חשוב לא לתת עצות, כי אם לברר מהן דיעות האחרים ולבדוק את תגובותיהם להתנהגות.
האם אסרטיביות היא פנים אחרות של תוקפנות?
לא, כי תוקפנות היא הפרת זכויות הזולת, או התעלמות מהן, כדי להשיג את שלך, או כדי להשתלט על מצב. התנהגות אסרטיבית מבדילה בין עובדות לדיעות בניסוח בלתי רגשני, באה לביטוי באופן חיובי, באה מתוך הבנה כי לכל אחד דיעה שונה, מבטאת בעת הצורך תחושות שליליות בנוגע להשפעה שמשפיעה עליך התנהגות של אנשים אחרים, ומציינת בפני האחרים, בצורה נימוסית אך החלטית, את תוצאות התנהגותם. בהתנהגות אסרטיבית חשוב להבהיר את הדיעות, להשתמש בעובדות, בשכל ישר. אחת הדרכים של אסרטיביות היא שימוש בגישור.