אילו רק היינו

הנה עוד ספר נפלא של פיליפ רות (ה-29 במניין ספריו; יצא בארצות הברית ב-2008), סיפור חניכה שהוא גם חשבון נפש, שילוב קסום ואיכותי של תום נעורים - בתקופה שלפחות על פניה נדמתה לתמימה במיוחד, שנות החמישים של המאה הקודמת - עם תבונת מבוגרים.

"זעם" הוא חוויה ספרותית-סיפורית, חוויה אינטלקטואלית וחוויה רגשית. הוא סיפור מעוגן היטב היסטורית, שמצליח לשחזר זמן ומקום והלכי רוח בלי טיפת סנטימנטליות דביקה. הוא ספר קצר, דחוס, עשיר, רב עוצמה, חד אבחנה, חודר לנשמה ומעורר מחשבה. ולא מפסיק להפתיע. רות מוכיח כאן שוב שהוא סופר שיודע לטוות סיפור טוב, מספר כישרוני ואיכותי ויוצר בעל אמירה.

מרקוס מסנר, הגיבור והמספר ב"זעם", הוא ילד-טוב-ניוארק ניו ג'רזי, בן יחיד והראשון במשפחתו היהודית שיוצא לרכוש לעצמו השכלה אקדמית באמריקה של 1951, השנה השנייה למלחמת קוריאה. מרקוס מעיד על עצמו שהיה הילד הכי נחמד בעולם - תלמיד רק של טוב-מאודים, ממושמע, שיצא רק עם ילדות טובות ושיחק בייסבול, שתמיד רצה לרצות את הוריו ומילדות סייע לאביו באטליז המשפחתי הכשר.

בתום לימודיו בתיכון, עד שהתחיל בלימודיו בקולג', עבד חודשים אחדים באטליז עם אביו והתקרב אליו מאוד. משום כך הוא מתקשה מאוד להתמודד עם התנהגות האב כלפיו לאחר שהוא מתחיל ללמוד בקולג' סמוך לבית. אביו, שלימד אותו להשתמש בסכינים חדים עד קטלניים באטליז וסמך עליו בכול, אינו סומך על שיקול דעתו אפילו בעניינים פעוטים של שעת שיבה הביתה - כך מרגיש מרקוס, שחש צורך להימלט ולהתרחק מאביו המגונן עליו יתר על המידה, שאינו מסכין להבנתו עם עצמאותו החדשה.

וכך בשנת לימודיו השנייה, בן 18, תמים, נחוש להצליח (ולשאת את נאום הפרידה כמצטיין המחזור בתום הלימודים), בתול, רציני להחריד ונחוש לנקוט כל צעד (ללמוד כל קורס נדרש) כדי להימנע מלהגיע לשדה הקרב בקוריאה כחייל פשוט, מרחיק מרקוס עד וויינסברג קולג' באוהיו, מעוז צדקנות שמרנית ושמרנות צדקנית במערב התיכון של ארצות הברית. שם הוא נתקל לראשונה באנשים שונים ממנו בשלל מובנים, בעולם אחר עם כללים אחרים, שבו צעדיו המחושבים מתגלים ברובם כסדרה אומללה של טעויות.

זהירות, ספוילר: בדיוק רגע לפני שמרקוס מספר מה בדיוק עשתה לו אוליביה במכונית השאולה של אלווין, הוא מודה: "על מה שקרה אחר כך תהיתי עוד שבועות רבים. ואפילו במצבי זה, מת מזה זמן שאיני יכול לאמוד, אני מנסה לשחזר את אמות המידה המוסריות שרווחו אז בקמפוס ולסכם את הניסיונות העיקשים לחמוק מאמות המידה המוסריות האלה, ניסיונות שהזינו את סדרת התקלות שבאה על סיומה במותי בגיל תשע עשרה".

אצל רות הגילוי הזה אינו בבחינת גימיק או אמצעי ספרותי, והוא אינו ממציא לו צידוק או הופך מתוקף כך את המספר לאיזו רוח רפאים הזויה עד מגוחכת שהקורא מתבקש להאמין בקיומה או בעולמה המקביל לזה של "האנשים האמיתיים" בסיפור. בכלל לא, וזה חלק מגאונות הכתיבה של רות, שגם הלא מוסבר לא זקוק להסבר, הוא פשוט קיים במארג הספרותי הזה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

מי שחושב שהידיעה הזו תקלקל לו משהו בקריאה, טועה. כמעט להפך: הרצון לדעת מה השתבש, מה בדיוק קרה ולמה, הוא חלק מכוח המשיכה של הסיפור קדימה. והסיפור, כאמור, לא מפסיק להיות נאמן לרוח התקופה ולהיסטוריה, לא מפסיק להפתיע וגם להיות אמין ומשכנע. שלא לדבר על הדמויות הצבעוניות-אנושיות מעוגלות-מובחנות, על מסע ההתבגרות שעובר הקורא עם מרקוס שנדהם מול מניפולציות, מול צביעות, מול הפער בין רעיונות למעשים, מול אנשים.

"אל תיקח הכול באופן אישי", מייעץ לו קוטלר, סטודנט מצליחן ובן מכרים של הוריו, "אל תיקח הכול כל כך ברצינות, ואז אולי תגלה שהמקום הזה הוא לא המקום הכי נורא בעולם לבלות בו את השנים הכי טובות בחיים שלך".

גדולתו של רות שהוא מספר סיפור שלא רק מהדהד את החיים, הוא גם מאיית את חוכמת החיים והתובנות שכולנו חשים בהן אך לא תמיד מיטיבים לנסח - גם לעצמנו. כמו, למשל, האבחנה ש"הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של אדם מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן".

שורה תחתונה: ספר שכולו חוויה - רגשית, אינטלקטואלית וספרותית.

"זעם", מאת פיליפ רות. תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן. 158 עמודים. זמורה-ביתן מוציאים לאור