אימון המוח: המפתח לחוסן קוגניטיבי

מהו חוסן קוגניטיבי?
על מנת לתקשר באופן יעיל עם העולם הסובב אותנו, על המוח שלנו לעבד כמויות גדולות של מידע מורכב באופן רציף. עלינו לבחור את המידע החשוב והרלוונטי ביותר עבורנו בכל רגע נתון, להקדיש לו את תשומת הלב הראויה, לקלוט את המסר שלו ולאחסן אותו בזיכרון לתקופה ארוכה דיה שתאפשר לנו להגיב אליו. בהעדר יכולת מפותחת של קשב, כושר תפיסה וזיכרון, האדם מתהלך בעולם כתימהוני, מבלי להיות מודע לנסיבות חייו. כישורים קוגניטיביים בסיסיים אלו אינם באים בקלות, ועל המוח להשקיע מאמצים במטרה ללמוד כיצד לבצעם בצורה הטובה ביותר כבר מהיום הראשון לחיי האדם. ? אילו מראות, צלילים וריחות חשובים יותר מאחרים ואסור להחמיצם? ? אילו סוגים של מגע וטעם חיוניים יותר להישרדות ולאיכות חיים? ? כיצד יש לפענח תבניות חזותיות מורכבות ולבנות מאגר נתונים אישי של אנשים ומקומות מוכרים? ? כיצד להימנע מהסחות דעת כתוצאה מגירויים פחות חשובים ומשמעותיים, למרות שהם קוסמים לנו ומושכים את תשומת ליבנו? ? כיצד להתעלם מאירועים צפויים מאוד החוזרים ונשנים סביבנו? ? ואולי, החשוב מכל: כיצד להגן על מידע חיוני מפני ש?כחה, כך שיעמוד לרשותנו לשימוש עתידי? ? בקיצור, כיצד לאחסן בצורה היעילה ביותר בזיכרון את ההתרשמויות, החוויות והתגליות שלנו, ועל ידי כך לבנות לעצמנו גרסה פרטית של העולם בו אנו חיים? במהלך חיינו היכולת שלנו להתמודד עם האתגרים הרבים הניצבים בדרכנו היא במידה רבה פונקציה של החוסן הקוגניטיבי שלנו. נבחן, למשל, את החשיבות העליונה של מיומנויות שפה. בעוד אנו מנסים להעביר רעיון, כל רעיון, אפילו בעודנו מדברים, המוח שלנו מקדים אותנו בחיפוש אחר המילים המתאימות ביותר. אלו מבינינו שבנו מאגר מילים עשיר ומשתמשים בו לעיתים קרובות, או שפיתחו כישורי חיפוש מיומנים, יהיו יעילים הרבה יותר. זיכרון טוב לטווח ארוך לפנים, לשמות ולאירועים הינו דוגמה נוספת למיומנויות קוגניטיביות מועילות.
האם ניתן למנוע הידרדרות קוגניטיבית?
במשך שנים רבות היתה התפיסה הרווחת, שכל מה שגדל - דינו לקמול, וכל מה שמתפתח ? ידעך בסופו של דבר. כתוצאה מכך, על פי טיעון זה, אובדן היכולות הקוגניטיביות הוא תוצר לוואי בלתי נמנע של הזדקנות טבעית וידינו כבולות בנוגע לכך. אכן, מחקרים מוקדמים אשר ערכו השוואות בין קבוצות אנשים בגילאים שונים, נטו לאשש תפיסה זו. רק עם פרסום מחקרי הניבוי החשובים, שעקבו אחר אותם אנשים במשך שנים רבות, החלה להתברר התמונה האמיתית: ? על אף שבקרב אנשים מבוגרים ניכרת האטה בעיבוד הקוגניטיבי, אין לכך השלכות תפקודיות. במילים אחרות, כשאנו מזדקנים לוקח לנו יותר זמן לבצע דברים מבעבר, אך ההאטה לא גורמת לירידה באיכות הביצוע. רק בפעילויות הדורשות מיומנויות שבהן יש דגש משמעותי על מהירות, כגון אצל טייס קרב, ניתן לראות בתהליך ההאטה הזה אובדן בעל משמעות לגבי היכולת התפקודית. נהיגה בטוחה ברכב היא, ללא ספק, נושא חשוב בפני עצמו. ? ישנם הבדלים אישיים רבי חשיבות במידת האובדן הקוגניטיבי בין אנשים שונים. בעוד אצל אחדים ניכר אובדן משמעותי, אצל אחרים האובדן הוא מזערי, או לא קיים כלל. ? יתר על כן, אפילו במקרה של אובדן, הוא אינו אחיד בתחומי פעילות שונים. התחומים הקרובים יותר ללבו של האדם נוטים להיות מוגנים מפני אובדן. בהתחשב בממצאים אלו התעוררו, כמובן, השאלות המרתקות הבאות: ? מי היו האנשים ששמרו על החוסן הקוגניטיבי שלהם גם בגיל מבוגר? ? האם היכולת לשמור על חוסן קוגניטיבי תלויה בגורמים הנשלטים על ידי תורשה, ולכן אינה ניתנת לשינוי, או שמא אותם אנשים עשו משהו במהלך חייהם שהביא לשינוי? גורם אחד, אשר תפקידו חשוב בניבוי חוסן קוגניטיבי ונמצא באופן שיטתי במחקרים שונים, הוא מספר שנות הלימוד הפורמלי. ההידרדרות הקוגניטיבית הקשורה לגיל קטנה באופן משמעותי בקרב אנשים בעלי השכלה גבוהה. עם זאת, לא ניתן לייחס את החוסן הקוגניטיבי הזה של בעלי ההשכלה הגבוהה לחוויית הלימודים בלבד. לא ניתן לזקוף לזכות שלוש או ארבע שנות הלימוד הללו אותם יתרונות עצומים שניכרים יותר מארבעים שנה מאוחר יותר. הרבה יותר הגיוני להסיק שאנשים בעלי השכלה גבוהה יותר הועסקו בעבודות שהיו יותר מאתגרות שכלית. כתוצאה מכך, במהלך כל שנות עבודתם המוח שלהם היה בהכרח פעיל יותר. מחקרים עכשוויים אודות השפעת מורכבות העבודה על החוסן הקוגניטיבי תומכים בסברה זו. התחקות אחר סגנון החיים של אנשים ששומרים על חוסן קוגניטיבי גם בגיל מבוגר שופכת אור נוסף על מה שעשויים להיות גורמי מפתח המגנים על החוסן הקוגניטיבי.


תחביבים כגון משחקי שחמט, ברידג' ותשבצים מאפיינים את קבוצת האנשים הזו, כמו גם הרגלי קריאה ונגינה, ובאופן כללי ? חיים עשירים ופעילים מבחינת התפקוד השכלי. הדרכים הפסיביות יותר לבילוי בזמן הפנוי, כגון צפייה בטלוויזיה, נוטות להיות גורמים מסכנים ולא מגנים.
פעילות מאתגרת מבחינה קוגניטיבית מגנה מפני מחלת האלצהיימר
קשה להציע טיעון משכנע יותר לפעילות קוגניטיבית מאשר התועלת בהגנה מפני מחלת האלצהיימר. בעוד הסיבה המדויקת לפריצתה, כמו גם דרכים ברורות לטיפול בה או למניעתה, רחוקות מלהיות מובנות, הרי שישנו בסיס מוצק לטענה שלפעילויות המאתגרות מבחינה קוגניטיבית יש השפעה מועילה. מבחינה סטטיסטית, הסיכון בקרב אנשים בעלי השכלה גבוהה לחוות ירידה ביכולות קוגניטיביות כתוצאה מגיל הוא בערך שליש מאשר בקרב האוכלוסייה כולה. ההבדל המשמעותי הזה בסיכון עולה על המרכיב הגנטי כפי שהוא נתפס כיום. יתר על כן, אנשים שעוסקים בתחביבים המאתגרים מבחינה קוגניטיבית שהוזכרו לעיל, מצויים בדרגת סיכון נמוכה עוד יותר. נראה כי אותם גורמים שמגנים עלינו מפני השפעות שליליות של הידרדרות קוגניטיבית הקשורה לגיל, גם מגנים עלינו מפני ההשפעות המחלישות של שיטיון. העיקרון הבסיסי שמאחורי כל הגורמים האלה הוא היתרון שבמאמץ הקוגניטיבי.
סיבות לכושר השכלי של מוחות הפעילים מבחינה קוגניטיבית
עם ההתפתחויות האחרונות במדע הנוירולוגיה נמצאו כמה תגליות הנוגעות לבריאותם של מוחות פעילים. כל התגליות, ללא יוצא מן הכלל, מחזקות את העיקרון של ?Use it or lose it!?. תפיסה זו כה רווחת, עד כי יש סיכוי טוב שבעתיד יתגלו סיבות נוספות. עם זאת, הרשימה של הסיבות המצויות כבר כעת משכנעת דיה: ? תאי מוח (נוירונים) פעילים זקוקים לאספקת דם טובה יותר, ואכן ? הם מקבלים אספקת דם טובה יותר מאשר תאים מובטלים. אספקה מוגברת זו של חמצן ומגוון חומרים מזינים מאיצה את תפקודם. תאי מוח רגישים במיוחד לאספקת חמצן לקויה, ופעילותם מבטיחה שהם לא ישוועו לחמצן. ? כאשר פעילות תאי המוח מתעצמת, גדלה גם נטייתם להצמיח דנדריטים המחברים בין תאי המוח. כתוצאה מכך, ככל שפעילות תא מוח רבה יותר, כך הוא מפתח יותר קשרים עם תאים שכנים. משערים שתא מוח בודד מסוגל להצמיח עד כ-30 אלף קשרים כאלה והוא הופך למרכז של רשת פעילות מפותחת. אחת התוצאות הנובעות מהשתייכות לרשת כזו היא שגוברים סיכוייו לקבל גירויים מתאים אחרים, וכך גדלים גם סיכוייו לפעילות עתידית. תאי מוח שמסיבה כלשהי מפחיתים את פעילותם נוטים, עם הזמן, לאבד את הקשרים שלהם. החשיבות שבהשתייכות לרשת פעילה אינה מופרזת, ובאשר לתאי המוח המעורבים בכך ? מדובר בעניין של חיים ומוות . הסיבה לכך היא כדלקמן: החל מתקופת ההתבגרות והלאה, המוח שלנו מאבד מספר גבוה של תאי מוח מדי יום. הימצאותם של תאים לא מקושרים מעידה על כך שהם היו נטולי שימוש במשך זמן רב, ולכן לאובדנם לא צפויה להיות השפעה משמעותית על תפקוד האדם. כתוצאה מכך הם הופכים להיות מועמדים ראשונים למוות של תאי מוח. היתרון התחרותי של תאי מוח פעילים ומקושרים היטב נבחן לעומק בידי Edelman במחקרו החשוב על "דארוויניזם נוירולוגי" (Neural Darwinism). ? תאי מוח פעילים מאיצים את ייצור גורם הגידול העצבי (NGF - Nerve Growth Factor), פקטור גדילה שתורם לשמירה על תאים בריאים. מאחר ותאי המוח עשויים להיות די ותיקים ברוב המקרים, חשוב מאוד לתחזק אותם בהתמדה כדי לשמור על תפקודם. ושוב, ככל שהאתגר הקוגניטיבי רב יותר, כך מופרש יותר NGF מועיל. ? זאת ועוד, מחקרים עכשוויים מעלים שבניגוד לתפיסה שהיתה מקובלת עד כה, מתרחשת התחדשות (רגנרציה) של תאי מוח במהלך חיי האדם. תאי גזע נוצרים בחלק של המוח שנקרא היפוקמפוס (אזור הקשור לגיבוש הזיכרון), ונודדים בתוך המוח עצמו לאזור הזקוק ביותר ל"חיזוק" התפקוד . בהגיעם לאזור בו הם נחוצים, לומדים תאי הגזע מהתאים הסובבים אותם כיצד למלא אחר ייעודם. האופן בו התאים לומדים את תפקידם הוא דוגמה מובהקת ליכולת ההתמחות המדהימה של המוח. דוגמה טובה לכך היא התהליך שנוצר לאחר פגיעה מוחית או שבץ. כשהאדם מתאמץ להפעיל את האזור הפגוע, הוא עשוי לעודד יצירת תאים חדשים שבסופו של דבר ינדדו לאזור הפגוע, ועם הזמן יפעלו לשיקום היכולות שאבדו. ושוב, המאמץ להפעיל את המוח בזמן תהליך השיקום הוא המפתח לכל תהליך השיקום. קשה להניח כי התנהגות פסיבית בעקבות אובדן בתפקוד תניב תוצאות דומות.
למאמר הבא: איך לבנות עתודות קוגניטיביות
-
לחץ