אין מה לחשוש מדיאטה, והאוכל אינו אוייב

אין ספק שבמדינה שטופת שמש, גופנו הרבה יותר חשוף מאשר במקומות אחרים. אבל עדיין הצורך במושלמות שלא מתיישבת תמיד עם מבנה הגוף מביאה את האנשים לחיפוש מתמיד אחר הדיאטה שתוביל לתוצאות המושלמות. גם אם פיזיולוגית אין סיבה להוריד במשקל, או אדם עסוק ב-2 ק"ג שהגוף מווסת ביולוגית ללא קשר לאכילה, עדיין ינסו בכל דרך אפשרית להגיע להישג בלתי אפשרי גם במחיר הרעבה ופגיעה בגוף. החלק העצוב הוא, שכאשר אנשים כבר מצליחים להוריד אותו משקל שנחשב בעיניהם עודף - האכזבה מהתוצאה גדולה, משום שהגוף יורד במשקל בפרופורציות שלו. אין אפשרות "להעלים" רוחב ירכיים או בטן על ידי ירידה במשקל. משקל יורד בכל הגוף בצורה שווה, ולכן התוצאות לא תמיד מרצות. העיסוק המתמיד בדיאטה מביא לבעיות באכילה ולסיגול הרגלים המונעים את הבסיס - אכילה מאוזנת שמאפשרת הנאה ושמירה על משקל תקין לאורך זמן.
לא צריך לרעוב כדי לרדת במשקל
סקר הבריאות הלאומי, שנערך בישראל ב-2004 על ידי משרד הבריאות, העלה כי 14.4% מהאוכלוסיה הבוגרת בישראל לוקים בהשמנת-יתר (BMI 30 ומעלה).שעלולה לסכן את בריאותם. אבל לא צריך לרעוב כדי לרדת במשקל - כפי שחושבים רוב-רובם של אלה שפונים למשל למרכז "שיווי משקל". התחושה של עלייה במשקל נובעת משני מקומות: מהראש ? ממחשבות כמו "אכלתי יותר מדי, אכלתי מזון משמין, אכלתי המון קלוריות", ומהבטן: תחושת מלאות, אולי אפילו נפיחות מסוימת, שהיא אופיינית וטבעית אחרי אכילה אך מיתרגמת בצורה אוטומטית להשמנה. תוצאת השקילה המתקבלת בפועל מראה אחרת. המשקל נשאר יציב ולעיתים קרובות יורד. כשהתדהמה והכעס עוברים, נוצרת אפשרות לבחון מחדש את האמונות והמיתוסים לגבי אכילה בכלל, ועלייה במשקל בפרט. כתוצאה מכך מתחיל תהליך של שינוי התנהגויות אכילה. עיקר השינוי מתבטא ביכולת לוותר ברגע שחשים בשובע, מה שנקרא "להשאיר אוכל בצלחת".


יש גם לגוון את המזונות שאוכלים וללמוד לבחור את המזונות הטעימים, ולאו דווקא ה"דיאטטיים". כאשר רואים שיורדים במשקל ו/או לא עולים, מבינים ששובע אינו שם-נרדף לעלייה במשקל, אלא דווקא כלי עזר טבעי ורב כוח לירידה במשקל. לא מעט אנשים ונשים הנוטים להשמנה מייחסים לאוכל תכונות אנושיות שונות ואפילו רגשות: "הוא משמין, הוא האויב שלי, אני שונא...אני אוהב". לא מעט מקיימים ממש מערכת יחסים רגשית עם האוכל - לעיתים הוא אויב שנוא, לעיתים הוא חבר בשעת דיכאון, צרה או פרידה. יש להחזיר את האוכל למקומו הטבעי. זה רק אוכל, לא אויב ולא חבר. לאוכל אין את הכוח שאנשים מייחסים לו. הגוף מתייחס לאוכל על פי הרכב אבות המזון ואינו מגיב לרגשות ולמחשבות.