איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

על אף עוצמתו כלוחם, כרמטכ"ל וכראש ממשלה, יצחק רבין האדם היה ביישן ומצניע לכת. ככתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות", הייתי מסב איתו לעיתים במזנון הכנסת, מקשיב למילותיו ומטה אזני כאפרכסת. לאחר התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה בתקופת כהונתו הראשונה - לנוכח העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה דאז רצה להעמיד את אשתו לדין, בגלל קומץ דולרים שנשכח בבנק באמריקה - היה יושב במזנון הכנסת כאחד האדם. ללא מלווים ושומרים. שהרי אז, עדיין יגאל עמיר הנבל, הטמא, לא יצא ממחבואו ושיגר אליו כדור.

ישבתי לידו בשולחן, והזמנו ארוחה קלה. מלצרית, חדשה כנראה בממלכת הכנסת, ניגשה לשולחננו. בתום הארוחה נהוג היה אז לחתום על החשבון, שהרי אנחנו אורחי קבע מוכרים, ולשלמו רק בסוף כל חודש. אני, כעיתונאי המופיע מעת לעת בטלוויזיה, זכיתי לשמוע מהמלצרית: "אתה יכול לחתום, אני מכירה אותך". אלא שאז היא פנתה ליצחק רבין, ופסקה: "אדוני, אתה צריך לשלם במזומן, אינני מכירה אותך".

רבין חייך במבוכה. זה הרגע שבו הבנתי כיצד מתהפכים סדרי עולם. כיצד ניתן ממי שמחזיק בשרביט המוזהב להפוך בין רגע לאלמוני. הבהרתי למלצרית כי יצחק רבין הוא אורח קבוע בכנסת, וכי הוא למעשה חבר כנסת. היא הבינה, מלמלה מילות התנצלות, ונאותה במורת רוח גלויה להסכים לחתימתו של מי שהיה אלמוני בעיניה.

היו ימים צנועים, ורבין היה מהמובילים שלהם

עוצמה גדולה גם כרמטכ"ל. צילום: דובר צה"ל, אתר פיקיוויקי 

ועוד דוגמא כמעט נשכחת: בימים רחוקים שימשתי כמשקיף תנועה. החזקתי בגאווה צרור דוחות משטרתיים, והייתי רושם אותם כמתנדב במשטרה לנהגים העוברים על תקנות התעבורה. באחד הימים חלפתי על פני מכונית בשכונת בית הכרם בירושלים, שחנתה שלא כהלכה במקום המסומן כאסור אף לעצירה. כאזרח שומר חוק, הוצאתי את פנקס הדוחות שסיפקה לי אז המשטרה, ורשמתי דוח למכונית.

חלפו ימים אחדים, והנה אני יושב במזנון הכנסת. יצחק רבין, שהיה אז שר, מתקרב לשולחני ובקול מתחטא, נדמה אפילו שהסמיק, פנה אלי בלשון רכה: "גדעון", אמר, "אתה רשמת דוח לנהג שלי"... עוד בטרם המשיך, הבנתי בחץ מקשת שאותו נהג שחנה באדום לבן הוא נהגו האישי.  "אני מבטל", אמרתי כחץ מקשת. "אני מבטל".

"תודה", אמר רבין, ונימק: "הוא היה מוכרח לחנות שם, הוא המתין לי... אני מצטער". וכך זכיתי שהאיש הגדול הזה התנצל בפניי, ונימק את הבקשה לביטול הדוח. אני משער לעצמי שבימים אלה דוח שכזה, אילו היה נרשם, היה מבוטל עוד בטרם יבשה עליו הדיו לנוכח עוצמת הבכירים המלווים את אנשי השררה.

היו ימים צנועים יותר, שרבין היה אחד מהמובילים שלהם. כדבר המשורר: "היה איש וראו איננו עוד קודם, זמנו מת האיש הזה"... ואיש הזדון ששיגר אליו את חיצי המוות מתבשם מריחו המבאיש של אחיו, ושניהם מתענגים על קולותיהם הצרודים מעשן של המעריצים, שעיניהם היוקדות מעידות על הבערות ועל החשיכה שבה הם שרויים. אוי לנו ואבוי לזכרו.

עוד ברייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

גם אתם התרגזתם? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה