איש קטן יכול להיות סופר גדול?

ג'.מ. קוטזי, מהסופרים הגדולים, הטובים והמוערכים של דרום אפריקה, פרסם כבר שני ספרים שהיו חלקים ראשונים באוטוביוגרפיה הבדיונית שלו: "נערות" ו"עלומים" (שניהם יצאו בהוצאת עם עובד). "נערות" התמקד בילדותו-נערותו-התבגרותו בדרום אפריקה, "עלומים" עקב אחרי פרק חייו כסטודנט, תחילה בדרום אפריקה ובהמשך בבריטניה של שנות השישים של המאה שעברה. בשניהם, מובא סיפורו של הגיבור - קוטזי עצמו - בגוף שלישי, במין הרחקת עדות ספרותית המאפשרת לקורא להישבות בקסמי הסיפור והדמות, בין אם הוא מכיר/מאמין שזה אכן קוטזי, ובין אם הוא מתייחס לכל כאל סיפור דמיוני. עכשיו יצא בעברית החלק השלישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית-בדויה הזו, "ימות החמה", וכמו שני חלקיה הקודמים, ניתן לקרוא אותה כספר העומד בפני עצמו, כסיפור בדיוני, כחלק מהטרילוגיה, כסוג של אוטוביוגרפיה של המחבר.

מבין השלושה, "ימות החמה" הולך אולי הכי רחוק, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה עניינית. הספר נטול עלילה במובן הלינארי, הוא בנוי חלקים-חלקים, שאף הם אינם אחידים במבנה, בסגנון ובמהות, והחוט המחבר ביניהם הוא דמות בדיונית של אקדמאי אנגלי בשם וינסנט, המבקש לכתוב ביוגרפיה של הסופר המנוח קוטזי, שהפסיפס בספר מתייחס כך או אחרת לתקופה מסוימת בחייו - שנות השבעים של המאה הקודמת, תקופה שלהבנתו הייתה חשובה מאוד בעיצובו ובגיבושו של קוטזי כסופר החשוב שהפך להיות. הספר מורכב מקטעי יומן של קוטזי שנכתבו באותן שנים (ואשר קוטזי חזר אליהם והעיר עליהם כעבור 25 שנים), ומחמישה ראיונות שערך וינסנט עם ארבע נשים וגבר אחד שדרכיהם הצטלבו באותן שנים עם קוטזי ואשר השפיעו ונקשרו בו באופן כלשהו.

מבחינה עניינית הולך כאן קוטזי רחוק מאוד כי הוא ממית את עצמו - הגיבור, הסופר בן דמותו, בעצם כבר מת בספר, וכל מה שמסופר אודותיו, מסופר מנקודת ראותם והבנתם של אחרים. לכך נדרש אומץ ספרותי ניכר, מה גם שכל העדויות הללו (שעל אחריות הקורא להחליט כמה מהנאמר בהן אמת וכמה בדיה) נעשות בלי שום הנחות והטבות. וינסנט מראיין כאמור ארבע נשים וגבר אחד, ואיש מהם, בעצם, אינו עושה עם קוטזי של שנות השבעים חסד רב. מרטין, העמית שלמד איתו ואחר כך לימד איתו קורס באוניברסיטה, מגדיר: "שורות עובדי ההוראה... מלאות פליטים ולא-יצלחים", ואת קוטזי הוא מגדיר "לא-יצלח". ג'וליה, מי שהייתה המאהבת שלו באותה תקופה, מסבירה כי "במעשה האהבה שלו היה משהו אוטיסטי... ההתעלסות איתו לא היה בה שום ריגוש".

דודניתו מרגוט, שהייתה מאוהבת בו בילדות (הם נדרו להינשא זה לזה) ונותרה קרובה אליו מרחוק, מייעצת לו למצוא אישה לחלוק עימה את חייו ולכתוב רב מכר. בתגובה לטענתו כי אין לו המזל הנדרש לכך, היא נוזפת בו , "אם לא תתעשת, תיהפך לזקן מר נפש שרק רוצה שיניחו לו להישאר לבדו בפינה שלו". סופי, אקדמאית צרפתייה, שאיתה גם לימד קורס באוניברסיטה ואף חלק לזמן מה מיטה (גם היא הייתה נשואה אז) מגדירה את יחסיהם, "קומיים ביסודם. סנטימנטליים-קומיים". והיא ממשיכה: "כסופר, ידע מה הוא עושה... אבל לא הייתה לו שום רגישות מיוחדת שיכולתי לחוש בה... הוא היה רק אדם... כישרוני, אולי אפילו מחונן, אבל בכנות, לא ענק".




אדריאנה, אם תלמידה לאנגלית שלו, שבכלל חושדת בתחילה שהוא פדופיל ואחר כך מוצאת עצמה מושא למשיכה אובססיבי מצדו (הוא נרשם לשיעורי מחול דרום אמריקני שהיא מלמדת), אומרת לביוגרף, "בעיני, בכנות, הוא לא היה משהו. הוא לא היה אדם בעל ערך... אולי היה לו איזה כישרון למילים, אינני יודעת... אני יודעת שעשה לו שם גדול אחר כך; אבל האם באמת היה סופר גדול? מפני שלפי דעתי לא די בכישרון למילים אם אתה רוצה להיות סופר גדול. אתה צריך גם להיות אדם גדול. והוא לא היה אדם גדול. הוא היה אדם קטן, אדם קטן ולא חשוב".

וזו, בעצם, הסוגיה המרכזית שקוטזי מציב דרך עצמו הבדוי (מי שיחפש מקבילות בין הסופר האמיתי לבין הסופר המנוח בספר יגלה הפעם, לצד התאמות, פערים די ניכרים, המסגירים מידה רבה של בדיון). סוגיית היחסים, או הפערים, בין סופר לבין יצירתו. האם יכול אדם בעל כישורי אנוש מוגבלים, אדם דהוי, לא מרשים ואולי גם לא ממש נעים, להיות סופר גדול, להוציא תחת ידיו יצירות מופת, שישנו וישפיעו על חייהם של המוני אנשים? ולהפך, האם ליצירת יצירות מופת נחוצה אישיות דגולה? ואולי בכלל אסור לנסות לקשר בין השניים, כי היצירה נפרדת מיוצרה? הקוראים מוזמנים לצעוד בשביל קליפות התפוזים שקוטזי מפזר ב"ימות החמה" ולהגיע למסקנות כשל המרואיינים בסיפור, למסקנות משלהם, או לכל מסקנה שלדעתם קוטזי כיוון אליה. זו לבטח חלק מעוצמתו של הספר, שמאתגר את הקורא בסגנונו ובתוכנו.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

אני אישית, נזכרתי בראיון שערכתי לפני שנים עם הסופר ג'ון אירווינג, בו סיפר לי כי הוא עצמו אף פעם אינו מעוניין לפגוש סופרים שיצירותיהם השפיעו עליו, הותירו בו חותם ועינגו אותו. אני תמיד פוחד לגלות שמאחורי היצירה המדהימה מסתתר מחבר אפרורי, משמים, לא סימפתי או לא חכם, הסביר אירווינג. קוטזי, מן הסתם, יאהב את האמירה הזו. לפעמים עדיף באמת לא להיווכח בגודל הפער, כדי לא לקלקל את רישומה של היצירה, אבל קשה לעצור את תאוות הקורא שספר דיבר אליו להכיר את האדם שמאחוריו, לחפש את ההקבלות בין היצירה ליוצר.

שורה תחתונה: ספר חובה לאוהדי קוטזי ומלאכת הספרות.