אליעזר בן יהודה זוכה לתואר כבוד מהאו"ם

השאלה האם ללא אליעזר בן יהודה היינו מדברים ברומנית, פולנית, רוסית, אמהרית, ערבית, תימנית, הודית, צרפתית, אנגלית, בולגרית, הונגרית, ספרדית ולאדינו - ולא בעברית - היא שאלה שהתשובות עליה נעות בהתאם למי שנשאל. בן יהודה זכה אמנם להוקרה-רבתי כשאין כמעט עיר בישראל שאין בה רחוב הנושא את שמו, והוא עצמו זכה לתואר "מחייה השפה העברית", אולם השאלה האם הצליח להשפיע בפועל על תחייתה בציבור - שנויה במחלוקת. יהיו רבים שיטענו כי רק מתיישבי מושבות העלייה השנייה והשלישית, שהתעקשו לדבר עברית ולא רוסית או פולנית, ושכתבו עברית הרבה יותר עדכנית ב"הפועל הצעיר", הם שהביאו לתחייתה הממשית של שפת התנ"ך. כך או כך, בתודעה הלאומית צרוב בן יהודה כאיש שהעלה את קרנה של שפת הקודש - שבזמנו נעשה בה שימוש בתפילות ובמקרא בלבד - לרמה שבה הפכה לעניין לאומי, אולי אפילו בינלאומי. השלטון העות'מני התנגד לה, כמייצגת את הלאומיות העברית החדשה שהיתה עלולה לאיים על השלטון הזר. גם דוברי אינסוף השפות הזרות, אותן הביאו מבית אבא-אמא ברחבי תבל בטרם עלו לארץ ישראל, לא כל כך אהבו את הרעיון שיבוא מישהו ויאמר להם איך לדבר ובאיזו שפה. יותר מזה - הוא גם טרח להמציא כל מיני מילים מוזרות שאותן נאלצו לאמץ תול חריקת שיניים, במקום התערובת האידית-לאדינית-לאטינית שהביאו איתם ארצה. רצו או לא רצו - כ-300 מחידושי הלשון הללו שלו נקלטו בסופו של דבר בשפה העברית והפכו ללחם חוקה, עד כדי כך שהילדים של היום כבר אינם יודעים כי עד לפני כמאה שנה הן לא היו חלק מהלקסיקון העברי. ובן יהודה - הוא אולי היה מתהפך בקברו למשמע הסלנג העכשווי, ומצד שני - מי יודע? - אולי דווקא היה נהנה לראות את הדור החדש ממציא לעצמו שפה חדשה חדשות לבקרים, תוך מרידה בשפת ההורים, ממש כשם שהוא, מרדן מטבעו, מרד הן בהוריו שלו והן בחברה שבה חי.


הוא נולד ב-7 בינואר 1858 בלוז'קי, וילנא, למשפחה חרדית-חסידית, בשם אליעזר יצחק פרלמן. אביו, יהודה-לייב, נפטר כשאליעזר היה בן 5, ואימו, פייגה, שלחה אותו ללמוד בישיבה. בגיל 20 נסע לפריס כדי ללמוד רפואה, אך הפסיק את לימודיו אחרי שלוש שנים. כבר אז רתחה העבריות בדמו, והוא פירסם מאמר שבו כתב כי תקומת עם ישראל תהיה לא רק בארץ ישראל, אלא גם באמצעות השפה העברית, זאת משום שאין לאום ללא שפה משותפת, בעוד היהודים בכל ארצות תפוצתם מדברים בליל לשונות. על המאמר חתם בשם "בן יהודה", לראשונה בקריירת הכתיבה העניפה שלו. ב-1881 עלה ארצה עם רעייתו, דבורה יונס, התיישב בירושלים והחל לעבוד בעיתון העברי "החבצלת". שלוש שנים מאוחר יותר ייסד - כחלק ממסע החייאת העברית שלו - את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי". אבל המסע שלו להחדרת העברית הקיף את כל חייו - מהמשפחה האישית שלו, ממנה דרש בכל תוקף לדבר עברית (מכאן כינויו של בנו, בן ציון - ששינה את שמו לאיתמר בן אב"י - "הילד העברי הראשון"), ועד לבתי הספר בהם לימד ואשר עבורם כתב ספרי לימוד בעברית. ב-1890 יסד את אגודת "שפה ברורה", להנחלת השפה העברית וחידושה, שהפכה לוועד הלשון העברית (ולימים - האקדמיה ללשון, הקיימת עד ימינו). תפקידה העיקרי היה "להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדוברת בכל ענייני החיים, בבתי הספר, בחיים הציבוריים, במסחר ובקניין, בחרושת ובאמנות, בחכמות ובמדעים" תוך שמירת "תכונתה המזרחית של הלשון וצורתה המיוחדת העיקרית במבטא האותיות, בבניין המילים ובסגנון, ולהוסיף לה הגמישות הנצרכת כדי שתוכל לבטא את המחשבה האנושית בזמננו בכל מלואה". הכללים הללו ליוו את בן יהודה גם בבית - כאשר ילדיו נאלצו לדבר תוך הטעמת החי"ת והעי"ן נוסח ההגיה הספרדית. אלא שאנשי היישוב הישן לא הלכו בעקבות השפה הישנה, והחרדים - שחרדו לטוהר השפה כשפת המקרא בלבד, שלא תזדהם ביומיומיות - אף הלשינו עליו לשלטון העות'מני בטענה שבן יהודה מסית למרד נגדו. הוא נאסר, אך שוחרר בלחץ ציבורי. למרבה ההפתעה, גם ראשי הציונות לא היו כולם בעדו, והוויכוח הציבורי בנושא זה התלהט ב-1913, כשפרצה "מלחמת השפות" על מקומה של העברית במערכת החינוך. תחילת המלחמה בדרישה כי שפת ההוראה בטכניון תהיה גרמנית, ומשם נשא הוויכוח כנפיים לכל חלקי הארץ. תומכי העברית ניצחו, וב-1919 אף שיכנע בן יהודה את הנציב העליון הבריטי כי העברית תוכר כאחת משלוש השפות הרשמיות. כדי ליצור מבני תמיכה לעברית, נעזר בן יהודה בעיתון "הצבי" שייסד, וכן במפעל חייו - המילון העברי, שבו כלל את חידושי הלשון שלו. עם פטירתו, ב-1922, הצליח להשלים רק חמישה כרכים, והעבודה על מה שנודע כ"מילון בן יהודה" הושלמה רק ב-1959, אז ראה אור הכרך האחרון, ה-16. בין חידושי העברית שלו, שנכללו בו - ובשפה העברית מאז: אדיב, אדמת, אופן, אופנה, בובה, גרב, גלידה, דב, הגירה, הצהרה, ורד, זהות, זימים, חיידק, חממה, חביתה, כדור, כובע, מנגינה, מכונית, מדרכה, מסרק, מברשת, ממחטה, משטרה, מעטפה, משרד, מגהץ, נאום, סיכה, עיפרון, עיתון, צלחת, קטר, רכבת, תזמורת. ועכשיו - אונסק"ו מוצאת להכיר דווקא במחייה השפה העברית כאישיות הראויה להוקרה בינלאומית משום "תרומתו המיוחדת במינה לתרבות, לחברה ולמדע". בהמשך להחלטה זו צפוי הארגון להעביר כספים לצורך הנצחתו של בן יהודה בפרוייקטים שונים. ההצעה לאונסק"ו להכיר בבן יהודה כבעל תפקיד כה משמעותי בהחייאת השפה באה, לדברי האקדמיה ללשון העברית, גם על רקע פעילות הארגון כיום בנושא שימוש לשונות אתניות לאומיות הנתונות בסכנת הכחדה. אז העברית אולי אינה בסכנת הכחדה, אבל לקראת יום ההולדת ה-60 למדינה - זו בהחלט מתנה נחמדה מצד האו"ם. ירון לונדון הנציח אותו בשירו המפורסם (לחן: מתי כספי): כמו הנביאים הקנאים לשם הוא קינא לפועל ולתואר ולשם. ובחצות, העששית בחלונו, היה רושם במילונו תילי תילים מילים יפות, מילים עפות, מתגלגלות מן הלשון. אליעזר, מתי תשכב לישון הן קומתך כמעט אפיים שחה והעברית אשר חיכתה אלפיים היא תמתין לך עד בוא השחר. אליעזר בן יהודה יהודי מבדח מילים מילים, מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח. אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה, הבה נעירנה ונמציא את היוזמה, את המגהץ, את הפצצה, את הריהוט בקצה נוצה בכתב רהוט. כתב כרובית, כתב גלידה, כתב את כל, את כל מילון בן יהודה. ועוד הוסיף מילים לברוא ונוצתו המהירה לא נחה והשפה גדלה ולא הכירה את מראה דמותה את מראה דמותה בבוא השחר. אליעזר בן יהודה יהודי מבדח מילים מילים, מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח. ובן נולד לו, וכזאת האיש אמר: זה הבכור אקרא לו בן יהודה איתמר שמינקות ועד קמילה, מיום בואו בברית מילה ועד מותו - כרותה לו ברית עם העברית ומלחמה לו את הלעז להכרית. איתמר - אכן היה לגבר, קומת תמר ויפי צורה וסבר, והלשון בפיו היתה שפת עבר. איתמר בן אבי, שאביו היה נביא גבר כלבבי. אליעזר בן יהודה יהודי מבדח מילים מילים, מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח.



לדוגמאות לחידושי המילים שהציע בן יהודה -
לחצו[/u]


למאמרו של בן יהודה, "יצירת מלים חדשות בלשוננו" -
לחצו [/u]