אל תיגע בזמיר: 50 שנה לספר

הרפר לי, או בשמה המלא נל הרפר לי, נולדה ב-1926 בעיר קטנה ושמה מונרוביל שבאלבמה, הצעירה בין ארבעה ילדים. אביה היה פרקליט בעיירה הדרומית, וגם עורך ובעלים של עיתון מקומי ששירת בסנט של אלבמה במשך עשור. אחרי התיכון הלכה ללמוד משפטים באוניברסיטת אלבמה (1945-49), המשיכה לעוד שנת לימודים באוקספורד שבאנגליה במסגרת חילופי סטודנטים, אבל במרחק שלושה חודשים בערך מהתואר זנחה את לימודיה ועברה לניו יורק בכוונה להגשים את חלומה האמיתי: כתיבה. כדי להתפרנס עבדה במשך כשמונה שנים כפקידת הזמנות בשתי חברות תעופה, איסטרן איירליינס והחברה הבריטית בי.או.איי.סי. ב-1957 כבר הייתה לה אסופה של סיפורים שהתבססו על חוויות ילדותה במונרוביה, ובעצת חבר ילדותה הקרוב, הסופר טרומן קפוטה, פנתה לסוכן ספרותי שהפנה אותה לעורך בבית ההוצאה ליפינקורט. זה קרא את כתב היד, ראה בו פוטנציאל ויעץ לה להתמסר לכתיבה, כדי לשפצו. לי שכתבה ושיפצה את כתב היד שנהפך לרומן (שנקרא בתרגום לעברית "אל תיגע בזמיר") כשנתיים וחצי שבמהלכן חיה בצמצום, שלא לומר כמעט בסגפנות (היא גרה בדירה שהיו בה רק מים קרים) ונעה בין ניו יורק לעיר הולדתה, שם טיפלה באביה שחלה. חבריה ערכו בעבורה מגבית והעניקו לה כמתנה לחג המולד סכום כסף שהיה שווה לשכר עבודה של שנה, וכך אפשרו לה שנה אחת של התמסרות לכתיבה בלבד. לי קראה לספר במקור "אטיקוס", כשמו של הגיבור, אביה של המספרת, אבל ברגע האחרון נמלכה בדעתה ושינתה את השם ל"To Kill a Mockingbird", שם שמרמז לדברים שאומר אטיקוס לילדיו בהסבר מדוע אסור לפגוע בציפור שיר (או זמיר), ומסמלים במשהו את תפיסת עולמו. ב-11 ביולי 1960 יצא הספר. בהוצאה הזהירו את הסופרת הטירונית לא לטפח ציפיות. אמרו לה שהצפי הוא שהספר יימכר בכמה אלפי עותקים, וזהו. לי התכוננה לביקורות קטלניות, אבל דבר לא הכין אותה להצלחה המסחררת והמיידית שהספר זכה לה. הוא היה מיד לרב מכר, נדפס ויצא מאז ב-30 מיליון עותקים (בארצות הברית מעולם לא נפסקה הדפסתו), תורגם לשפות רבות, זכה שנה לאחר צאתו בפרס פוליצר לספרות, נהפך ב-1962 לסרט עטור אוסקרים ושאר פרסים (שנקרא בעברית "מות הזמיר") וזיכה אותה בשנת 2007 במדליית החרות הנשיאותית, אות הכבוד החשוב ביותר שניתן לאזרחים בארצות הברית, על תרומתה התרבותית. לי, שמיד אחרי צאת הספר התלוותה כתחקירנית לחברה טרומן קפוטה במסעו לעיירה הולקומב שבטקסס, מסע שנועד להפוך לכתבה או לסדרת כתבות על עיירה שמתמודדת עם רצח משפחה ונהפך למסע ממנו נולד רב המכר של קפוטה "בדם קר", ליוותה גם את יצירת הסרט על פי ספרה. היא התיידדה מאוד עם כוכבו, גרגורי פק, ועם בני משפחתו, שאיתם נשארה בקשר גם אחרי מותו של הכוכב. נכדו אפילו נקרא על שמה. הסרט, כמו הספר, זכה להצלחה רבה. פק זכה על משחקו בו בגלובוס הזהב ובאוסקר. הסרט זכה בשני פרסי אוסקר נוספים (התסריט המעובד והעיצוב) ובפרס הגדול בפסטיבל קאן. השחקן רוברט דואבל עשה בו את הבכורה הקולנועית שלו (בתפקיד ב?ו? רדלי). מרי בדהאם, שהייתה אז בת עשר וגילמה את הילדה המספרת סקאוט, הייתה בשעתה המועמדת הצעירה ביותר לאוסקר - בקטגוריית שחקנית המשנה (והפסידה לילדת פלא אחרת, פטי דיוק, שגילמה את הלן קלר בסרט "עושת הנפלאות"). היום היא רסטוראטורית של אמנות, נשואה ואם לשניים, ועדיין מרצה מדי פעם על חוויות משחקה בסרט.


"אל תיגע בזמיר" כבש דורות של מבקרים וקוראים ונהפך מזמן לקלאסיקה מודרנית. קולה הצלול, התמים ומלא התבונה של הילדה המספרת ומתארת את תמונת העולם הנגלה לה ונוגעת בנושאים כמו גזענות ודעות קדומות, לא מפסיק לדבר אל קוראים. בעברית של התרגום המקורי של צבי ארד, מראשית שנות ה-60 (הוצאת עם עובד), זה קצת יותר כבד ומסורבל היום, אך הסיפור עדיין כובש בקסמו הייחודי (הוצאה יקרה: שקלו בבקשה תרגום מחדש). הספר נבחר ב-1999 כספר המאה של ירחון הספריות בארצות הברית. בבריטניה בחר בו איגוד הספריות כספר האחד החשוב ביותר לקריאה בידי מבוגרים. הסרט שנעשה לפיו נבחר לשימור בספריית הקונגרס. "אל תיגע בזמיר" היה ונותר ספרה היחיד של לי שראה אור. היא עסקה במשך השנים בכתיבת שניים נוספים - רומן וספר תיעודי אודות רוצח סדרתי - אך את שניהם גנזה. היא פרסמה מאמרים בודדים בלבד במשך השנים וחיה בצניעות, הרחק מאור זרקורים ועיר גדולה, עם אחותה במונורוביל. מעולם לא הקימה משפחה משלה. לאורך כל השנים סירבה כמעט לחלוטין ובעקביות מתמשכת להתראיין, להופיע או לשאת נאומים פומביים, גם בטקסים שבהם עוטרה בתארי כבוד, וכאלה היו רבים. בכך היא דומה ומזכירה סופר אמריקני גדול אחר שגם הוא פרסם מעט אך זכה בפרסום רב, והיה סרבן חשיפה ותקשורת: ג'יי. די. סלינג'ר, מחבר "התפסן בשדה השיפון", שהלך לעולמו בראשית השנה. בהזדמנויות הספורות שבהן דיברה על ספרה הצהירה לי כי הספר איננו אוטוביוגרפיה אלא מקרה של סופר(ת) הכותב ספר על חיים שהוא מכיר. ולמרות זאת, יש לא מעט קווי דמיון לחייה ולילדותה של לי בספר. למשל, אטיקוס פינץ', אבי הגיבורה, הוא עורך דין כפי שאביה היה. אמה אמנם לא מתה בילדותה - אמה של סקאוט בספר מתה בינקותה - אלא רק כשהייתה בת 25, אך במשך שנים הייתה נוכחת-נפקדת בחיי ילדיה בשל מחלות נפש. אחיה אדווין, שעליו מבוסס ג'ם הספרותי, גדול ממנה בארבע שנים - כמו ההפרש בין הילדים בספר. שם המשפחה הספרותית פינץ' הוא שם נעוריה של אמה. במורד הרחוב מהם אכן התגוררה משפחה תמהונית כמשפחת רדלי הספרותית, ודמותו של דיל מבוססת על חברה הטוב מילדות, טרומן קפוטה. לי זכתה לממשות קולנועית לפני כחמש שנים, כשיצא הסרט המעולה "קפוטה", המתאר את קורותיו של הסופר במסע שהוליד את "בדם קר". פיליפ סימור הופמן (שזכה על תפקידו באוסקר) גילם את קפוטה, וקתרין קינר את לי. קינר בסרט, כך מגלות התמונות, דומה דמיון רב ללי בצעירותה, ועושה רושם כי קלטה היטב גם את אישיותה השקטה והמצטנעת, ניגוד גמור - גם פיזית - לקפוטה המוחצן והמטורזן (גם סנדרה בולוק גילמה את דמותה בסרט מתחרה - וגרוע - על קפוטה, Infamous, שיצא כמעט במקביל). לי כבר בת 84. היא עדיין מתגוררת, כאמור, בעיירת ילדותה, אותה עיר קטנה באלבמה שהייתה ההשראה לעיירה הדמיונית מייקום, עיירת ילדותם של סקאוט וג'ם וחברם דיל, שגם היא כבר חוגגת החודש 50 שנה להיווסדה - בדמיונה של הרפר לי.
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: ולנטינו

מוזיאון ישראל המחודש: הצצה ראשונה

ביקורת ספר: רוסאורה בשעה עשר

ביקורת קולנוע: כמו יום ולילה


ביקורת תיאטרון: אביב מתעורר