אנטיגונה אחרת לגמרי

בקטע הפתיחה של המקהלה, המונה בעצם מספר אחד - ולהקת נגנים - בגילומו הכובש, המושחז והמשעשע של סשה דמידוב, הוא מציג בפנינו את הנפשות הפועלות, ומרפרר בהקשר של אנטיגונה ל"זאת מהתיכון". אה כן, לו רק הייתה זאת מהתיכון, שחרקנו שיניים לצלוח אותה, דומה קצת יותר ל"אנטי" של תיאטרון גשר, היינו לבטח נכבשים בקסמה כבר אז. כי אין ספק שההפקה של גשר אינה רק הפקה תיאטרונית ייחודית וטובה, היא גם מציעה בתוכה פרשנות אחרת וזווית התבוננות שונה בטרגדיה של סופוקלס, מטילה עליה אור חדש לגמרי, מעניין יותר, אנושי יותר, מורכב יותר, אמיתי, ואפילו עכשווי יותר.

הבמאי יבגני אריה רקח כאן עוד מטעם תיאטרוני מיוחד ומענג, שבו חיבר היטב בין היצירה של ז'אן אנוי בתרגום הקומוניקטיבי, העכשווי והשנון של רועי חן לבין ליהוק-שיחוק של להקת התיאטרון בצירוף שמואל וילוז'ני כשחקן אורח (מהקאמרי) בתפקיד דרמטי מעולה ו"מקהלה" שהיא בעצם להקת נגנים חמושה במוזיקה יוונית, טום ווייטס ותלבושות מופרכות ובראשה סשה דמידוב (ראו לעיל), לבין שלל אמצעים בימתיים שמדגישים ומשתלבים במתרחש. התוצאה היא שינוי אדרת שגורם גם לגברת להיות לגמרי אחרת.

"אנטי" של גשר מציע פרשנות שונה, ובעיני הרבה יותר מעניינת ומעוררת מחשבה, לטרגדיה שבה קריאון, דודה של אנטיגונה והשליט שהורה מי משני אחיה שהרגו זה את זה בקרב על המלוכה ייקבר כגיבור (אתיאוקלס) ומי יופקר טרף לעופות השמים (פולינקס), מצווה להמית את מי שינסה לקבור את גופת פולינקס, ובכך בעצם מורה להמית את אנטיגונה, שמתעקשת לקבור את אחיה.

קדמת הבמה משופעת ומכוסה חול עד שפת מים, שמתגעשים מעט מפעם לפעם, מאחוריה קיר מפולח שפלחיו נעים, נפתחים ונסגרים, מגלים, מכניסים או עוצרים דמויות והתרחשויות בהתאם לעלילה. שום דבר כאן אינו שחור ולבן, הכול מורכב, רב ממדי ורב שכבתי. וזה היופי בהפקה הזו, בסגנון ובשפה הנגישים כל כך שבהם היא מוגשת, שהסיפור בה הופך לסיפור של אנשים עם לבטים ויצרים מתנגשים, עם אובססיות ופחדים, עם רצונות ותאוות וצרכים - לכוח, לשלטון, לאהבה, להבנה, לקבלה ולסליחה.

סשה דמידוב עושה כאן את תפקיד האאוטסיידר - לעלילה, למקור, לכול - והוא עושה את זה פשוט נהדר. כמספר-מקהלה הוא זה שממקם את המחזה בגובה העיניים, שמפשט, מחדד, נוגע בעצבים הרגישים ומפרק מטענים כבדים לפצצות צחוק קטנות ומפתות. הוא נוטף כריזמה, ומגלגל בפיו בחדווה מעונגת כל מילה ומשפט, משל היו מעדני מלכים.

לצד השלישייה המובילה הזו עושים גם השחקנים האחרים תפקידים טובים, וראויים לציון קארין סרויה כאיסמנה ושיר שנער כשומר 1.

שורה תחתונה: אנטיגונה כפי שלא הכרנו ובהחלט מומלץ להכיר. וחומר למחשבה למשרד החינוך - קחו את כל התיכוניסטים

"אנטי", תיאטרון גשר. מאת: ז'אן אנוי, על פי "אנטיגונה" מאת סופוקלס; תרגום: רועי חן. בימוי: יבגני אריה; תפאורה ותלבושות: מיכאל קרמנקו; תאורה: איגור קפוסטין; מוזיקה: אבי בנימין; סאונד: מיכאל ויסבורד. משתתפים: שמואל וילוז'ני, ישראל (סשה) דמידוב, רות רסיוק, ליליאן רות, קארין סרויה, הנרי דוד, שיר שנער, מיכאל ריבקין, בר שדה, ויטלי פוקס, גור קורן, דוד זיסלזון, פאולו אדוארדו מואורה. נגנים: אורי יניב, יאיר סלוצקי, איליה מיחקיך. אורך ההצגה: כשעה וחצי.

עוד על תיאטרון:

מותק, תעבירי את הציאניד

האמת, השקר ומה שביניהם 

הסיפור שנהפך לרומן

לפעמים משאלות מתגשמות