אני עושה רק מה שמעניין אותי

אלברט כהן (במרכז) עם עירית גדרון ותומר אופנר בהצגה "האנשים הקטנים של צ'כוב". צילומים: אורי אהרון

תגיד, אני אומרת לשחקן הוותיק אלברט כהן, אז מאיפה כל האנרגיות האלה שלך, מעבודה עם צעירים? "הצעירים נותנים מרץ", הוא מגחך ומסביר בקולו העמוק ובמבטא הבולגרי המוכר, "אבל הם מתעייפים מהר מדי". ומיד הוא מדגים בסיפור מהחיים: "שיחקתי ב'עלובי החיים'. עשינו 580 הצגות, כל יום שתי הצגות, כל אחת שלוש וחצי שעות. אחרי איזה 300-400 הצגות הלכתי למנהל התיאטרון וביקשתי שיפסיקו עם שתי הצגות ביום, כי הצעירים נורא מתעייפים. הם התעייפו, אנחנו הזקנים - תיקי דיין ואני - שתקנו. יש לי אופי של מבוגר שרגיל לעבודה, שלא מתלונן, אבל בתנאי אחד: שאני עושה משהו שמעניין אותי, שאני אוהב".

מה שכהן, בחודש הבא בן 81, עושה עכשיו בהרבה אהבה, זה ההצגה "האנשים הקטנים של צ'כוב", שהיא בעצם אוסף מומחז - שהוא תרגם וביים - של ארבעה סיפורים קצרים של צ'כוב, שאת יצירותיו הוא חובב עוד מנעוריו בבולגריה. פנינה קטנה של תיאטרון אחר, ארבעה סיפורים מצחיקים-חכמים שהוא גם משחק בהם, לצד עירית גדרון ותומר אופנר.

"כנער התאהבתי בסיפורים של צ'כוב. אני מכיר את כל הסיפורים שלו, וכיוון שאני יודע רוסית קראתי אותו במקור", הוא מספר. "אבל כאן בארץ לא משחקים אותו הרבה כי אף במאי לא ידע להוציא את הקומיות והסאטיריות שלו, לא ידעו לקרוא את מה שהוא כתב מתחת לכותרת: 'הדוד ואניה - קומדיה בארבע מערכות', למשל.

"מי שהושפע ממנו מאוד, וגם הכריז על זה בקול רם, היה חנוך לוין, שאני מאוד אהבתי אותו ושיחקתי בהמון הצגות שלו. היה משהו דומה בסגנון, במסרים ובכוונות של לוין ושל צ'כוב. במשך השנים שיחקתי ב-37 הצגות של חנוך וגם ביימתי שמונה הצגות שלו, מאלה ששיחקתי בהן, בסטודיו של יורם לוינשטיין. ביימתי גם ערב של סיפורים קצרים, מערכונים ושירים של חנוך, 'חנוך לוין חי ובועט', משהו שדומה ל'האנשים הקטנים'. תמיד היה לי החלום לעשות את הערב הזה של סיפורי צ'כוב, ותרגמתי את החומר. ואז מצאתי את תומר אופנר הצעיר והנפלא, ועם עירית גדרון אני משחק כבר 17 שנים ב'תיאטרון הנפש', אז אמרתי להם, 'בואו ננסה. או שנעלה הצגה נפלאה או שזה ייגמר מיד, אבל לפחות נהנה בחזרות'".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

כהן עלה לארץ "בן 20-21, אחרי ששיחקתי כבר ארבע שנים בתיאטרון הלאומי הבולגרי, בגלל חבר שלי, השחקן אבנר חזקיהו", הוא מספר. חזקיהו המנוח, כך הוא מספר, קרא בספרו של סטניסלבסקי - ששניהם היו חניכי "השיטה" שלו - על תיאטרון הבימה שבפלשתינה, וכך עלה הרעיון לבוא. "היינו שני טמבלים צעירים", צוחק כהן. "באנו באוניה, החיים היו מאוד קשים. ישר הלכנו לצבא, ואני נשארתי עוד חצי שנה בקבע, בלהקת פיקוד דרום. וכשסוף-סוף קיבלו אותנו להבימה, עשינו שם תפקידים די קטנים, די סטטיסטים".

מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת הוא בקאמרי, עם גיחות לתיאטרון גיורא גודיק, לטלוויזיה, לקולנוע, לדיבוב סרטים. תמיד אנרגטי, זקוף, צנום, מוקפד הופעה. "בגיל 40 חליתי בסוכרת", הוא מגלה, "אבל הבולגרים הם קצת כמו הייקים בעניין המשמעת, ואני מאוד ממושמע. אני מזריק ארבע פעמים ביום ולוקח תשעה כדורים ביום. כבר ארבעים שנה אני לא טועם שום פרי ולא אוכל לחם. המשמעת מחזיקה אותי, וגם המשפחה - אי אפשר בלי שכל המשפחה תהיה מגויסת. אשתי, דעה, מכינה לי רק אוכל שמתאים לי, וגם הילדים שומרים עלי. אף פעם לא יתנו לי משהו מתוק. משמעת, זה שם המשחק".

"האנשים הקטנים של צ'כוב" (הסיפורים: "מותו של פקיד", "יצור חסר מגן", "ההתערבות", "הצעת נישואין"). משתתפים: אלברט כהן, עירית גדרון, תומר אופנר. תרגום ובימוי: אלברט כהן; עיצוב: אור ענבר; מוזיקה: עדי כהן. הפקה: תיאטרון הנפש. הופעות קרובות: בקפה-תיאטרון הקאמרי - 24.5, 3.6; בתיאטרון סטודיו בחיפה - 18.5; במת השרון - 5.6