אשת המרתון: לרוץ אחרי 50

כשאייריס זנדר בת ה-55, הזכורה מהעונה השנייה של "מעושרות", פרצה לפני חמש שנים בקריירה ספורטיבית, היא בקושי הצליחה לגמוע 500 מטר. היום יש לה בארון חמש מדליות בטריאתלון בקטגוריית הגיל שלה, מקום ראשון במירוץ ראש העין ומקום שני באליפות ישראל ברכיבת אופני כביש.

עד גיל 50 הכירה זנדר תחרויות ספורט רק מהטלוויזיה. אבל דווקא בגיל שבו ספורט הופך לכורח בריאותי, היא החליטה להפוך אותו לתחביב – ועוד תחרותי. רציתי לאתגר את עצמי, לאזור אומץ, ליצוק תוכן חדש לחיים", מסבירה זנדר, אם לשניים והבעלים של מכון לקוסמטיקה. "הגעתי לעודד את בעלי שהשתתף במרתון באילתונדהמתי מהאווירה המהפנטת. נשבעתי שזאת הפעם האחרונה שבאתי לעודד, בפעם הבאה אני משתתפת".

איך לומדים לרוץ בגיל 50

חזרתי לאימונים מיד אחרי השבעה. אייריס זנדר. צילום: רמי זרנגר

ההתחלה לא הייתה קלה. "לא ידעתי לרוץ, התעייפתי ונשמתי בכבדות, אבל היה חשוב לי לעשות את זה נכון. המאמן לימד אותי איך לנשום במהלך הריצה, איך לשחרר את הכתפיים והידיים ולהטות את הגוף קצת קדימה, אבל לרוץ זקופה וקלילה".

זנדר הצטרפה לקבוצת טריאתלון, והתחילה להתאמן בריצה, שחייה ורכיבת אופניים. "עם הזמן שיפרתי את התנועות שלי, התחזקתי והפסקתי להתעייף. ככל שהשתפרתי, נהניתי יותר. התוודעתי לעוצמה והכוח שלי. פחות משנה אחרי שהתחלתי להתאמן, כבר זכיתי בגביעים ועמדתי על הפודיום".

אסון שפקד אותה לפני ארבע שנים, מותו של בעלה גדעון, שלצידו התאמנה באותו זמן למרתון ברלין, רק דרבן אותה להמשיך בדרך החדשה. "ההחלטה שקיבלתי בעקבות הטראומה היתה ליהנות ככל האפשר מהחיים", אומרת זנדר. "היו תגובות שיפוטיות, אבל לא נכנעתי. ידעתי שאם אפסיק להתאמן, אשקע בדיכאון וחזרתי לאימונים מיד אחרי השבעה. היה חשוב לי להיות עסוקה, להיות בסביבה אוהבת ומחבקת ולעשות פעילות שמרוממת את הרוח ועוזרת לשמור על שפיות".  

שגרת האימונים שלה תובענית. "אני מתעוררת לאימון קבוצתי כל בוקר ב-4:30, בכל מזג אוויר וככל שהאימון והתנאים קשים יותר, אנחנו נהנים יותר. בכל פעם שקמתי לאימון בלי חשק, אחר כך שמחתי שלא נשארתי במיטה. אלה רגעי ההנאה הגדולים של החיים".

אבל חוץ מהנאה, יש לריצה תועלות נוספות. "אני חטובה ורזה יותר", אומרת זנדר, "אני חזקה ובריאה. אני מתפעלת מהיכולות שלי לשלוט בחיי, לנהל עסק מצליח, חיי משפחה וחיי חברה. גיליתי כמה אני אחראית ורצינית".

מה עובר בראש במהלך ריצה כל כך ארוכה?

"למדתי להתמקד במחשבות חיוביות. אני חושבת על הילדים שלי, על המסוגלות והיכולות שלי להגשים חלומות, בשלב מסוים אני נכנסת למדיטציה תוך כדי ריצה, אני מרחפת, ממש עפה. בקו הסיום יש תחושה של ניצחון גדול, עם הרבה דמעות אושר. זאת חוויה מטורפת".

הריצה כחוויה מדיטטבית

הריצה היא כבר חלק ממנה. יעלה ורטהיים

גם יעלה ורטהיים, בת 51, פסיכולוגית קלינית וחינוכית המתגוררת בהוד השרון, מדברת על הריצה כעל חוויה מדיטטיבית. "זה מצב של מודעות פנימה, של קשב", היא אומרת. "דעתך לא מוסחת משטויות והבלים. אתה מתמלא בהמון דברים". 

ובריצה ארוכה, אין מצבי משבר?

"בישורת האחרונה, לכאורה נדרש עידוד עצמי, אבל האדרנלין כל כך גבוה, שגם זה מיותר. אם מתכננים את הריצה בצורה הנכונה, מצמצמים חשיפה למצבי משבר. ככל שאתה רץ מנוסה יותר ולא אימפולסיבי, אתה בוחר את המטרות המתאימות".

ורטהיים רצה כבר עשר שנים, משתתפת מדי שנה במרתון טבריה ומרתון ירושלים והשתתפה גם במרוצים בחו"ל, בהם מרתון ניו יורק. "הרגשתי שריצה מתאימה למבנה הפיזי והרגשי שלי", היא מסבירה את הבחירה דווקא בספורט הזה, "זה התחיל כפעילות משותפת עם בעלי".

היום, לדבריה, הסיבות לרוץ עמוקות יותר. "הריצה נותנת מקום להרבה צרכים. להתבוננות פנימה, שקט והתמקדות, תוך  פעילות פיזית ושהייה בחוץ. היא תומכת ביכולת שלי להיות קשובה וממוקדת בעבודה. כשאני רצה, באים לי רעיונות ומתחדדות תובנות מקצועיות. הריצה היא כבר חלק ממני, חלק מהוויסות הפיזי והרגשי".

במקביל, התחביב משרת גם צורך חברתי. "בשנים הראשונות רצנו עצמאית או בזוג", היא מספרת, "אבל כבר כמה שנים שאנחנו חברים בקבוצת ריצה. זה מאפשר לך לחלוק כברת דרך משמעותית עם אנשים אחרים, שמציבים בפני עצמם דרישות דומות לשלך ומוצאים כמוך משמעות ועומק בריצה".

ומה המקום של הצד התחרותי?

"כשהתחלתי לרוץ, כמעט לא היו תחרויות. עם השנים התחלתי כן להשתתף בהן, כי זה נותן יעד לאימונים ומייצר קבוצות עם מטרה וחוויה משותפת, שאני מאוד אוהבת. שוב, חשוב לעשות את זה במידה ולהיות בהתבוננות על הגוף, כדי למתן סיכון לפציעות. עבורי המטרה היא לרוץ לאורך זמן. תחרויות הן רק אמצעי".

בתקופות שגרה, היא מתאמנת בריצה שלוש פעמים בשבוע. לפני מרוץ, המינון עולה לארבע. "זה כולל למידה לטפל בגוף באופן שמאפשר לרוץ, לאכול נכון, לנוח מספיק. לא פשוט לקום השכם בבוקר ולעבור ממצב של מנוחה למצב של פעילות, לשלב את האימונים עם חיי משפחה ועבודה, אבל תמיד השתדלתי לתת לזה מקום".

להתחיל לרוץ בקטן

להעז ולחוות. ניצה ושי ליפשיץ

ניצה ליפשיץ, בשנות ה-50 המאוחרות, נשואה ואם לשלושה, המשמשת כסמנכ"לית הכספים של RAD תקשורת, התחילה לרוץ לפני עשר שנים, גם היא בעקבות בעלה, שי. "הוא התחיל לרוץ מספר שנים קודם", היא מספרת. "ראיתי עד כמה הוא נהנה, איך הוא נחשף למעגלים חברתיים חדשים ולחוויות מיוחדות, והחלטתי לנסות".

כיום מאחוריה מרוצים רבים, בהם מרתונים בפריז ובניו יורק. ב-18 בנובמבר, היא תשתתף בחצי מרתון המדברי באילת. עד שהפכה לאצנית, הספורט שלה היה שחייה רגועה בבריכה. הקפיצה לעולם הספורט המאומץ יותר, הייתה חייבת להיות הדרגתית. "התחלתי בקטן, במיוחד בריצה. רצתי על מסילה, כך שיכולתי להפסיק בכל רגע. כשהעליתי בהדרגה את משך הזמן, ראיתי שזה אפשרי".

בהמשך הצטרפה לקבוצת הריצה של בעלה. "הקבוצה הייתה מאוד נעימה והיו בה רצים ברמות שונות, כך שזה היה מאוד נוח". בשלב מסוים החלו בני הזוג להתאמן גם בטריאתלון, למרות שליפשיץ כלל לא ידעה עד אז לרכב על אופניים. "האמת שהאופניים היו בהתחלה חצי התקף לב".

"הייתי די בשוק", היא נזכרת בטריאתלון הראשון שלה, "גם מההעזה שלי וגם מהחוויה. משהו נפתח בי ושי התלהב ועודד אותי להמשיך בעוד ועוד טריאתלונים. אך בהמשך החלטנו לוותר על האופניים, בגלל הסיכון בכבישים".

הריצה היא היום הספורט המועדף עליה ומשטר האימונים כולל ריצה שלוש פעמים בשבוע, ועוד פעמיים בשבוע שחייה וחדר כושר. "לפני כל מרתון יש הכנה של שנה. אימונים, תזונה, מנוחה, טיפולים".

ההשקעה באימונים רבה, אבל מצדיקה את עצמה. "אני שוקלת היום כמו ביום החתונה שלי, יש לי מצב רוח בשמיים. תוך כדי ריצה אתה טוחן את כל המועקות ויוצא נקי. זה גם מעלה את הביטחון העצמי, מעצם העובדה שאתה מציב אתגרים ועומד בהם. אני לא יודעת אם אני מכורה לזה, אבל אין ספק שזו פשוט הרגשה טובה. הרגשה של מסוגלות".

היחס לכאב וסבל, משתנה כנראה, כשנכנסים לעולם הריצות הארוכות. "במרתון פריז, אחרי 30 ק"מ, הרגשתי שציפורן ברגל יוצאת מהמקום", מספרת ליפשיץ. "כל צעד היה כמו נעיצה של סכין, זה היה סיוט. כשהגעתי לסוף המסלול, ראיתי שהציפורן באמת נתלשה".

לא עוצרים גם כשציפורן נתלשת?

"אני לא מפסיקה, אבל זה אופייני לרצים למרחקים ארוכים. גם אם הם סובלים, הם יעשו הכול כדי לא להפסיק לפני קו הסיום. לוותר זה הכי גרוע. אתה פוחד שכל הציפיות, התקוות והאימונים, ירדו לטמיון.

"פשוט נכנסים למצב מדיטטיבי, לא חושבים על שום דבר, רק על ההישרדות. לא על העבודה, לא על המשפחה. מה שמעסיק אותך, זה איך אתה עובר עוד קילומטר. וכשזה מסתיים, אתה נמצא יום שלם, אם לא שבוע, בתחושה של ריחוף".

המרתון המדברי באילת, יתקיים השנה ב-18 בנובמבר. השנה נרשם המספר הגבוה ביותר אי פעם של רצים ורצות בני 50 פלוס. לפרטים נוספים לחצו כאן.

רץ מרתון בן 72: גם גברים יכולים

מאמן כושר בן 90

הפעילות המושלמת לגיל השלישי

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה