את הכאב שוכחים, אבל לא את האימה

כששואלים את עמוס לויטוב, ששרד שלוש שנים וחצי בשבי המצרי, מאיפה שאב את תעצומות הנפש, הוא אומר שהיו אלה האמונה בבורא עולם שפיתח באותם ימים, האהבה ליקירים שהשאיר מאחור והתקווה. האופטימיות הטבעית שנטועה בכל בני האדם. בשנים האחרונות מעביר לויטוב, שנולד יחד עם המדינה אך נראה צעיר בהרבה, סדרת הרצאות וסדנאות בשם "עמידה בתנאי לחץ ואי וודאות - לקחי שבוי מלחמה". כמי שחיים במדינה שמתאפיינת בלחץ ובאי ודאות מתמידים, יש לכולנו מה ללמוד מסיפורו, גם אם הוא קשה להאזנה.

בזמן מלחמת ההתשה היה לויטוב נווט צעיר שזה עתה סיים את הקורס ושובץ לטייסת פנטומים. "ב-5 ביוני 1970, יום ראשון", הוא מספר בהרצאה, "הודיעו לי שאני מצטרף לתקיפה במצרים. הייתי הראשון במחזור ששובץ לטיסה מבצעית, והרגשתי כאילו זכיתי בפרס".

שישה מטוסי פנטום עמוסי פצצות יצאו לתקיפה באותו יום, בעומק שטח האויב. "אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. הוא היה מדהים ביופיו, השמים היו נקיים, בלי ענן, ואני - אביר הנישא על כנפי פלדה".

בכל פעם שהוא מספר לאנשים את סיפורו, הוא זוכה, לדבריו, בהתרוממות רוח. "הרבה שנים לא דיברתי. כששאלו, היתה לי תשובה חמקנית שהכנתי. הייתי עסוק בלבנות חיים. לפני כמה שנים נשאתי דברים בטייסת שלי בחיל האוויר ויצא הספר שלי והרגשתי שבכל פעם שאני מדבר או כותב על זה, אני מנקז החוצה חלק מהבעיה וקל לי יותר. שמירה של דברים בבטן יכולה להביא לקריסה".

עוד ליום הזיכרון:

זוכרים את לי-און

על זיכרון וזיכרונות

שכול, אובדן ומשמעות החיים