בחזרה לדליה: חגיגה של ריקודים

צילום: ארכיון קיבוץ דליה 

"כשעמדת על הגבעה שממול לאמפיתיאטרון, ראית הר של ראשים. שתי שורות של מנורות קטנות חרשו בו תלמים, כעין המשולש. אך מימין ומשמאל ובאמצע היו אנשים, אלפים-אלפים של בני אדם. צעירים, גועשים, משולהבים", כך כתב שליח עיתון "ידיעות אחרונות" בקיץ 1947 לאחר שביקר בפסטיבל המחולות של קיבוץ דליה. הימים היו ימי שלטון המנדט, והקהל, למרות העוצר הלילי שהטילו הבריטים, נשאר לרקוד כל הלילה ובכך הביע הקהל את מחאתו.

כ-30 אלף איש הגיעו לקיבוץ. לצוות המוביל הצטרפו ירדנה כהן מעין השופט, רבקה שטורמן מעין חרוד, לאה ברגשטיין מבית אלפא ושרה לוי-תנאי מרמת הכובש (שייסדה לימים את להקת "ענבל"). "שלושים אלף איש השרים בקול אחד את 'התקווה' - זהו משהו מזעזע", כתב שליח העיתון והוסיף: "למילים יש ערך חדש כשהן מצלצלות מעל רכסי הרי אפרים, אל מול השממה הגדולה, המחכה לבניה".

זו הייתה הפעם השנייה שהתקיים כנס המחול בקיבוץ דליה. הפעם הראשונה הייתה שלוש שנים קודם לכן, ביולי 1944, ביוזמת היוצרות גורית קדמן וגרטרוד קראוס, שניסו ליצוק תכנים חילוניים לחגי ומועדי ישראל, כמו גם לשמר את תרבות המחול העממית של יהודים מקיבוץ הגלויות בארץ ישראל של אז. סיסמת הכנס, שבוודאי יכולה להתאים גם לימינו, נלקחה ממאמר של א.ד. גורדון: "אף אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי, אצא במחול".

רוצים להתעדכן באירועי תרבות, לקרוא המלצות על מופעים או להמליץ על מופע טוב שראיתם? לקהילת פנאי ותרבות: לחצו