חזרה לחדשות היום

בחרו בחיים: מקהלת השכול שלא מפסיקה לשיר

הם היו עמוק בשכול עד שהצטרפו למקהלה של עמותת "אור למשפחות", והתחילו לשיר ולהופיע. אחת המשתתפות: "השירה מכניסה לי אור, העמותה הצילה את חיי"
מאת שרי שיין 08/05/19
בחרו בחיים: מקהלת השכול שלא מפסיקה לשיר
קורין אלאל וקובי אשרת משמשים מנהלים מוזיקליים בהתנדבות. צילום: מוקי שוורץ

 

 

 

ב-2018 הייתה אמורה להופיע בטקס הדלקת המשואות מקהלת "אור למשפחות", הכוללת כ- 50 הורים שכולים. משמעות המעמד עבורם הייתה בלתי נתפסת: חזרה להר הרצל אבל במקום עם דמעה וצפירה, עם שיר. ההופעה בוטלה מסיבות לא ברורות הקשורות למחלוקת בין ארגוני שכול. המקהלה סירבה לוותר. לא רבים יודעים שבסופו של דבר הם הופיעו אך לא צולמו, וזכו לבונוס נוסף: הזמנה להופעה בבית הנשיא, ראובן ריבלין.  

הייתה זאת עירית אורן גונדרס, יו"ר ומייסדת עמותת "אור למשפחות", שהקימה לפני שנה וחצי את מקהלת ההורים השכולים. קשה להאמין, ואולי לא, איך מוזיקה ושירה משמשות לאנשים האלה מזור לעצב. איך הפרויקט הזה, אחד מיני רבים של העמותה הנפלאה הזו, משמש עבור רבים תחליף לקבוצת תמיכה.

 

"אני רוצה שהם ישירו ולא יבכו", אומרת גונדרס, שהצליחה להדביק בהתרגשותה את קורין אלאל וקובי אשרת, שהפכו למנהלים מוזיקליים של המקהלה בהתנדבות. "החלום היה שהם יעלו ביום הזיכרון להר הרצל וישירו. זה מנפח את הלב והנשמה וזה הפוך על הפוך. במקום ללכת לקבוצת תמיכה בבית קברות הם באים למקהלה. אני שמחה שהם שרו בסופו של דבר. בשבילם הייתה לזה עוצמה אדירה. המקהלה היא לא סתם קבוצת תמיכה, זאת קבוצה מגובשת, נוצרו שם חברויות בלב ונפש. הם אוכלים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני. המקהלה הזאת זה הדבר הכי עוצמתי בעמותה".

 

יש אודישנים?

"לא. מי שרוצה בא. אין אבא שכול שרוצה לשיר והוא לא במקהלה, אין אימא שכולה שרוצה לשיר והיא לא שם. החלום שלי שהם יופיעו בארץ ובעולם. אנחנו נגיע גם לזה".

 

מי בוחר את השירים?

"אני. אלה תמיד שירים שמעצימים ונותנים כוח. אני כמובן מקבלת את האישור וברכת הדרך של קובי אשרת, שבדרך כלל מאשר, אלא אם כן זה שיר קשה מדי לביצוע. הם שרים שירים כמו 'היום הזה ממש', 'לחיי העם הזה', 'לא נפסיק לשיר'. בועז שרעבי, נעמי שמר, אריק איינשטיין, שירים עם מסר".

 

 

"בכלל לא התכוונתי להקים עמותה, רציתי לחבק הורים שכולים"

 

 עירית אורן גונדרס וקורין אלאל (במרכז) עם חלק מחברי המקהלה. צילום: מוקי שוורץ

 

 

את העמותה המרגשת הזאת הקימה גונדרס, סא"ל במיל', ב-2008, לאחר שבתפקידה כראש ענף כוח אדם של חיל ההנדסה הקרבית נחשפה לא מעט להורים ששכלו את ילדיהם בפעילות מבצעית. "ההכרה שיש אימהות ואבות רבים המצפים לשווא לבנים ולבנות שלא ישובו עוד נגעה בעמקי נשמתי", היא אומרת. "הרגשתי צורך עז לחבק ולעודד, לתמוך ולסייע, רציתי לשנות ולהשפיע. בכלל לא התכוונתי להקים עמותה, התכוונתי לחבק הורים שהילדים שלהם היו חיילים שלי. בכיתי בלוויות יותר מכל אחד אחר, ורציתי להוציא אותם מהבית. לתת להם כוח ואהבה ולהסביר להם שהם לא לבד. הזמנתי אותם אלי הביתה, הכנתי אוכל פרסי, נתתי להם פקודה לבוא בבגדים לבנים ולק אדום. משפחות שלא יצאו שנים מהבית הגיעו".

 

בהתחלה זה היה גרעין של משפחות חיל ההנדסה, ולאט לאט הצטרפו משפחות נוספות. מאז 2008 הצטרפו לעמותה יותר מ־3,500 משפחות. מאז גונדרס לא עוצרת, יוזמת אינסוף אירועים שיעשו להורים השכולים טוב, ממסאז'ים ועד סופי שבוע במלון, הרצאות, ימי כיף וימי גיבוש, טיולים, ארוחות בוקר - הכל בחינם מתרומות שהיא אוספת, שקל לשקל. העמותה חוללה מהפכה בתפיסת השכול בישראל, ועל כך קיבלה את אות נשיא המדינה למתנדב לשנת 2013, ואת אות המופת בכנס שדרות לחברה ב-2018.

 

אפרת שפיגל בת ה-86 מרמת גן היא אחת מאותן אמהות שהמקהלה הצילה את נפשה. בנה, סגן יואב, נפל במלחמת לבנון הראשונה ב- 4.6.1983, בתאונת-דרכים ליד עין זחלתא. בן 21 היה במותו. שפיגל, שבגילה מתנדבת על בסיס יומי כמזכירה בקופת חולים ברמת גן איבדה בזה אחר זה את כל יקיריה. בעלה יהושע נפטר כשיואב היה בן תשע. בתה ליאת נפטרה זמן קצר אחר כך, ולפני שבע שנים נפטר אודי, בנה הבכור. אין לה נכדים.

 

"קשה לתאר את ההלם. יואב היה עמוד התווך של הבית", היא מספרת בכאב. "גידלתי את הילדים לבד. נאלצתי למסור אותו לפנימיית הדסים, כי הוא היה שובב גדול והייתי חייבת לצאת לעבודה. לא רציתי שיהיה בלי מסגרת. הוא היה ילד כל כך מיוחד. מאד אהב נחשים. למרות שסיים תיכון בבית ספר ימי החליט לא ללכת לחיל הים והתנדב לצנחנים. שמו יצא לתפארת, כולם הכירו אותו. בני גנץ ובוגי יעלון היו המפקדים שלו. הוא בעצמו היה מפקד של אביב כוכבי כשהיה טירון. סיפרתי לך כמה אהב נחשים?".

 

 

"במקהלה אנחנו מחזקים אחד את השני"

 

איבדה בזה אחר זה את כל יקיריה. "העמותה הצילה את חיי". אפרת שפיגל, צילום: שרי שיין

 

 

ספרי לי על היום ההוא, כשהגיעו להודיע לך שיואב נהרג.

"זאת הייתה שבת, הייתי בבית עם הבן הגדול. לא האמנו שזה קרה לנו. סירבנו להבין שדבר כזה יכול לקרות לנו. כאילו שאיבדתי את הרחם, את החיים. לא נתנו לנו ללכת לזהות אותו וחשבנו שאולי הוא בשבי, שאולי הייתה טעות, אבל המציאות הייתה אחרת. זאת מהלומה נוראית. כאב בלתי נסבל שאין לך מושג איך לצאת ממנו. עמוד התווך של המשפחה נעלם. מהרגע שאבא שלו נפטר הוא היה המשענת של המשפחה".

 

מה עזר לך להתגבר?

"הבן הגדול לא היה בריא, הייתי חייבת לטפל בו ואיכשהו להרים את הראש. ההורים שלי לחצו עלי לחזור לעבודה וגם זה הציל אותי. אני אומרת כל הזמן להורים שכולים: אל תשבו בבית. תצאו, תתנדבו, תמצאו את שביב האור שנשאר בכם להעביר לאנשים אחרים. יש עולם בחוץ. ניסיתי קבוצות תמיכה אבל לא מצאתי את מקומי. רוב האנשים היו זוגות שהמשבר גרם להם להתרחק.

 

"ואז הגעתי לעמותת 'אור למשפחות'. העמותה הזאת הצילה אותי. סוף סוף מצאתי את מקומי. ברגע שנפתחה המקהלה מיד הצטרפתי. אנחנו נהנים ושרים, הופענו בבית הנשיא וזה עושה לנו טוב. נפגשים פעם בשבוע או פעם בשבועיים. זאת רוח גבית מאד חזקה. אני מאד אוהבת לשיר אבל אף פעם לא הייתי במקהלה. מצאתי אנשים עם אותו רקע כמו שלי. אנחנו מחזקים אחד את השני. השירה מכניסה לי אור, ועירית שהקימה את העמותה פשוט הצילה את חיי".

 

 

יצא לקורס חובשים, ונהרג מכדור שנפלט מהנשק שלו

 

קיבלה אירוע לבבי אחרי לווית בנה והעבירה את כל ימי השבעה בטיפול נמרץ.  אריאלה נעים, צילום: מוקי שוורץ

 

 

גם אריאלה בן נעים בת ה-72 מירושלים, שיחד עם בן זוגה שאול הצטרפה למקהלה, מרגישה את אותו הדבר. בן נעים איבדה את בנה ליאור ב-12.3.2001 כשהיה בן 20 בלבד. יש לה בן נוסף (אמיר) עם צרכים מיוחדים שנמצא במוסד, בת (קרן) ושני נכדים. אחרי הלוויה של ליאור ז"ל קיבלה בן נעים אירוע לבבי, ואת כל ימי השבעה עברה בטיפול נמרץ. ארבעה ימים אחרי שליאור נהרג נפטרה אמו של בעלה.

 

"ליאור היה בן הזקונים, ילד מחונן ותלמיד מצטיין", היא מספרת, "הוא היה מאד מאיר פנים, נעים הליכות, לא ידע כעס מה הוא. היו לנו ימים קשים עם אמיר, שהיה מרביץ וצועק וליאור תמיד ידע להרגיע אותו. כשליאור נהרג זאת הייתה מכה קשה. הוא יצא לקורס חובשים גדודים, ונפלט כדור מהנשק שלו. זה היה יום למחרת פורים. ניקיתי את המזנון וחבר טוב של ליאור צלצל לשאול למה הוא לא עונה לסלולרי. הייתי מאד רגועה, אמרתי לו שהוא לא יכול לענות מהקורס, ואז צלצלו בדלת.

 

"הייתי לבד בבית כשהודיעו לי על מותו. סיפרו לי שהתעלפתי כמה פעמים. למרות זאת הרגשתי שלא איבדתי את העשתונות. קצין העיר רצה שהלוויה תהיה בשעה שלוש, ואמרתי שזאת שעה לא טובה כי לא כולם יספיקו להגיע. 'יהיה פחות זמן לשבעה', הוא אמר. ואני רק חשבתי שברגע זה איבדתי את כל החיים, מה זה חשוב פחות זמן שבעה. הלוויה הייתה בסוף בשבע בערב. כבר אז היו לי כאבים אבל ייחסתי אותם להתרגשות, אחרי הלוויה לקחו אותי באמבולנס לבית חולים".

 

בעצם מעולם לא ישבת עליו שבעה.

"לא. רק בשנה האחרונה לקחתי עזרה פסיכולוגית. כשהגעתי אליה היא שאלה 'למה עכשיו'. אמרתי לה שעכשיו אני מרגישה, שלא התאבלתי על ליאור. היא עזרה לי מאד".

 

 

קורין אלאל: "יש בינינו ממש אהבה גדולה"

 

אין אודישנים, כל הורה שכול שרוצה לשיר יכול להצטרף למקהלה. בהופעה על הבמה, צילום: מוקי שוורץ

 

 

מה עשתה לך המקהלה?

"אין לתאר. שרתי בעבר במקהלה של גילה. פרשתי בגלל בעיות במיתרי הקול. כמעט בכל אירוע של העמותה, עירית הייתה מרימה מהכיסאות עשרה גברים שישירו. בעלי היה בין המזמרים וקצת קינאתי. גם אני רציתי. ברגע שקמה המקהלה מיד הצטרפתי. התארגנו כמה הורים מירושלים וכל פעם מישהו אחר מסיע את הקבוצה לחזרות בתל אביב. המקהלה הפכה למשפחה. יש לנו קבוצת וואטס-אפ משותפת, כשלמישהו יש אזכרה כולנו הולכים, תומכים. אנחנו נוסעים להמון אזכרות, ואני תמיד אומרת לעצמי לאיזה מחוזות ליאור לקח אותנו. אחרי שליאור נהרג הייתי בקבוצת תמיכה של משרד הביטחון אבל המקהלה היא זאת שהרימה אותי למעלה. בחרנו בחיים. אני טיפוס שמדבר, בעלי שותק. המקהלה עשתה לו המון, הוא עד עכשיו לא מאמין שהוא עומד לפני קהל ושר".

 

איך מתקבלים למקהלה?

"פשוט מגיעים. הניה מהצוות רושמת אותנו וכל מי שרוצה מגיע. אין אודישן. כולם באים בכיף, מגיעים מכל הארץ, לא מתעצלים. אם מישהו יגיד שהוא צריך משהו כולנו בשבילו. זה מה שמחזיק אותנו בחיים. המפגשים האלה, הנסיעות המשותפות. יצאנו לטיול בעקבות שירי נעמי שמר. היינו בבית הנשיא שזה היה אחד האירועים הכי מרגשים. ניגשתי לנחמה ריבלין והודיתי לה, והיא בצניעותה אמרה: 'לי? אני מודה לכם. ריגשתם אותי כל כך'. קורין אלאל כל כך רגישה אלינו שזה לא יאמן. תמיד יודעת אם מישהו מרגיש לא טוב או עצוב. קובי אשרת קצת יותר סגור אבל כבר התחיל להיפתח".

 

קורין אלאל, שכאמור מתפקדת בהתנדבות לצד קובי אשרת כמנהלת המוזיקלית של המקהלה מספרת גם היא על החוויה המרגשת של העבודה עם הורים שכולים. "לוקח זמן להבין את הדינמיקה. המפגשים איתם חד פעמיים, כל מפגש יותר מרתק מהשני. יש בינינו ממש אהבה גדולה", היא אומרת. "בכל חזרה יש לי תחושה שאני מגיעה לפגוש את המשפחה המורחבת החדשה שלי. אין לי בעיה שיגיעו עוד ועוד למקהלה. הם עוברים ממצב שקט למצב של שכחה של הרגע שהיו בו לפני. העניין הוא לעזור לאנשים דרך המוזיקה. להיות איתם. אימא אחת אמרה לי 'כשאני שרה אני כאילו מדליקה נר זיכרון לבן שלי'. אלה מקומות בלתי נתפסים". 

 

 

5 סיפורים מרגשים מאחורי שירי יום הזיכרון

"ידעתי בדיוק איך תשמע הדפיקה בדלת"

שכלה שני בנים, ועדיין מאמינה בחיים

אחות שכולה: "גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא" 

 

0 תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בחדשות היום

ל"ג בעומר: 5 טרנדים שהגיע הזמן לשרוף
השנה, במקום להכניס אל המדורה את דמותו של היטלר או מנהיגים שנואים אחרי, מה דעתכם להכניס אליה כמה דברים...
לקריאת הכתבה
רק בישראל: 10 דברים שתמצאו רק בארץ
"מה ישראלי בעיניכם?" - השאלה הזו, שהגה יאיר לפיד בתכנית האירוח הנושנה שלו לפני שנכנס לפוליטיקה, היא בעצמה...
לקריאת הכתבה
בחרו בחיים: מקהלת השכול שלא מפסיקה לשיר
ב-2018 הייתה אמורה להופיע בטקס הדלקת המשואות מקהלת "אור למשפחות", הכוללת כ- 50 הורים שכולים. משמעות המעמד...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה