ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב

מה לא אמרו על היידיש - שהיא שפה מתה, אות יבשה, עולם הולך ונעלם, עגתם של בני גיל הזהב שהולכים ומתמעטים, שאין סיכוי להחיותה ושאפילו הבדיחות שלה כבר לא תופסות, גם לא בקרב קהלי היעד שלה. אז אמרו (או כמו שאומרים ביידיש: האט געזאגט). עשרים שנה אחרי ששמואל עצמון-וירצר החליט להניע כמה אישי ציבור ולהתניע בעזרתם את הדם החם של היידיש בתיאטרון שכולו של השפה, ה"יידישפיל" - על שם מסיבות פורים של הגלות - התיאטרון ממלא אולמות, כשליש מהם בבני נוער ובצעירים שבאים בעקבות הסבים וההורים דוברי היידיש, ומגיע מדי שנה לכ-80 אלף איש. באוניברסיטת בר-אילן אפשר ללמוד לתואר שני ביידיש, ואפילו בבבתי ספר תיכוניים החליטו לעורר את השפה היהודית ולהביאה אל בני נוער שכל קשר בינם לבין יהדות פולין ורוסיה מקרי בהחלט. אחרי הכול, אם שושנה דמארי יכלה לדבר יידיש עם יעקב בודו (אחד מכוכבי ה"יידישפיל") על הבמה - כל אחד יכול. אפשר לקרוא לזה נס תרבותי, ואפשר לראות זאת כגעגוע לאומי לעבר דרך שפת יהודי אירופה. כך או כך, על במת תיאטרון ה"יידישפיל" קמה היידיש לתחייה, וכמו שאומר עצמון - "עמוסת חוכמת חיים של אלה שאינם איתנו עוד, שפה יהודית חכמה בת אלף שנים". לעצמון בהחלט יש סיבה טובה לטפיחה עצמית על השכם (מעבר לעובדה שעל מפעלו קיבל פרס מפעל חיים). אחרי הכול, הוא יסד את התיאטרון מתוך תחושת שליחות לשימור השפה שכמעט נכחדה מהעולם. דבקותו בחזונו הביאה את התיאטרון לא רק לעשרות אלפי צופים, אלא גם לפסטיבלים יוקרתיים בעולם, ביניהם בווייסבאדן, בלונדון, באמסטרדם, בווינה, בלוס אנג'לס, באוקראינה, בווילנה, במוסקבה ועוד.


הרפרטואר - שילוב של קלאסיקות של כותבים מהגולה, בהם שלום עליכם, יצחק בשביס-זינגר, איציק מאנגער ושלום אש, לצד תרגום יצירותיהם של כמה מהיוצרים הגדולים בארץ (יהושע סובול, יוסף בר-יוסף, אהרון מגד ואחרים), קומדיות לצד דרמות, מיוזיקלס לצד ערבי שירה בציבור - עשה את שלו. התמהיל הנכון, מתברר, הצליח למשוך לא רק את הקהל שעוד חזה בדז'יגן ושומאכר, אלא גם את ילדיו ונכדיו. העובדה שלצד מיטב שחקני היידיש הוותיקים נמצאים על הבמה גם שחקנים צעירים, ילידי הארץ ועולים חדשים (חלקם למדו את השפה תוך כדי משחק או באוניברסיטה), חיזקה באופן מובהק את הקשר שבין הקהל החדש לזה הוותיק, וגם את בואו של דור הביניים, זה ששמע את היידיש בבית, כשההורים רצו שהילדים לא יבינו את הנאמר. אבל יש עוד סיבה טובה לומר שאפו ליידישפיל - לצד העשייה האמנותית תחת השמות הגדולים, התיאטרון חותר באופן תמידי לחשוף מכמונות יידיש בלתי נדלים, בטרם יכסה אותם אבק כבד, כמו גם לשבירת הסטיגמה של שפה נכחדת הניצבת כחיץ בין הקהל הישראלי הצעיר לבין הדורות הקודמים. זו הסיבה שכל ההצגות בתיאטרון מלוות בתרגום סימולטני לעברית ולרוסית, הן בכתוביות והן באוזניות. לדברי עצמון, גאוותו הגדולה של התיאטרון איננה דווקא האולמות המלאים בקהלים ה"רגילים", אלא ההופעות הייחודיות המתקיימות בבתי אבות. המדובר בהצגות קאמריות (שניים עד שישה משתתפים) המצליחות להעניק "שעת חסד" תרבותית ורגשית לקשישים. גם תלמידי תיכון רואים לפחות הצגה אחת ביידיש במהלך לימודיהם, אם כחלק מסיור שורשים בפולין ואם כחלק מהחינוך התרבותי-ערכי בבית הספר. תלמידים במגמות יידיש לבגרות הם צופים קבועים בהצגות עם בני משפחותיהם. בנוסף, תיאטרון "יידישפיל" מקיים זה שבע שנים את פרויקט "דרך התיאטרון" שבמסגרתו מועלות ברחבי הארץ הצגות עבור עולים חדשים (בשיתוף המשרד לקליטת עלייה ו"אמנות לעם"), וכן הצגות לגמלאים בשיתוף המשרד לענייני גמלאים. דחיפה משמעותית להכרה הבינלאומית בשפה היידית ניתנה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כשארגון אונסקו הכיר בתרבות היידיש כתרבות אירופית חשובה החייבת בשימור. את שנת העשרים שלו פתח התיאטרון בקלאסיקה עברית - "ילדי הצל" של בן ציון מוניץ. בימים אלה עולה לבמות הצגה מיוחדת לרגל יום ההולדת - "20 עד 120", שתועלה גם בפסטיבל ישראל הקרוב. עוד מתוכננות בשנת העשרים השתתפות בפסטיבל ישראל בהפקה נוספת - "אנשים קטנים", לציון 150 שנה להולדתו של גדול הסופרים היהודים שלום עליכם; במה מס' 2 למחזאות מקורית בת-זמננו שבמסגרתה תופקנה שתי הצגות יחיד ביידיש - "היא לא היתה כאן" בכיכובה של ענת עצמון ו"לאנסקי" בכיכובו של יעקב בודו (שקיבל בימים אלה ממש פרס מפעל חיים בערב הענקת פרסי התיאטרון הישראלי); הפקת מחזה מוזיקלי על פי מחזהו של סמי גרונימן "מי הוא מי", בעיבודו ובבימויו של הבמאי הפולני יאן שורמיי (מי שביים עבור התיאטרון גם את "הקוסם מלובלין"); ולא פחות (ואולי הכי) חשוב - הגשמת חלום: חנוכת בית ה"יידישפיל", שיהווה לא רק אולם מופעים אלא גם מרכז לתרבות היידיש על כל צדדיה ופניה.


בתוכנייה של ההצגה "20 עד 120" כותב עצמון: "תיאטרון היידישפיל נוסד לפני 20 שנים כדי לטפח ולחשוף את עושרה, גדולתה וחשיבותה של תרבות היידיש, במטרה לגבש להקה של שחקנים ויוצרים שיהוו גרעין פעיל, בעל איכות אמנותית ורמה מקצועית גבוהה, ובמטרה להחזיר ליידיש את חינה, עממיותה ותפארתה. היום, ב-2009, כבר מתבררת הדעה שיידיש אינה שפה מתה וגלותית, אלא גורם מהותי, תרבותי והיסטורי שהמדינה מחויבת לשמרו ולדאוג לפיתוחו... "מהו סוד קסמה של היידיש? כיצד הצליחה שפה בלי ארץ לכבוש לעצמה מקום כל כך חשוב, לא רק בתוך השפה העברית, אלא גם בשפה האנגלית המדוברת היום? אולי התשובה טמונה בצבעוניות ובציוריות שבה, בדימויים הרבים, בהומור ובביטויים העסיסיים, שלעתים קרובות אין להם אח ורע באף שפה אחרת ואשר אינם ניתנים לתרגום, גיי ווייס".
לכתבת וידיאו על היידישפיל -
[u]לחצו[/u]


עוד על תרבות:

ביקורת טלוויזיה: המגן, ילדי האנרכיה

ביקורת ספר: ציפורים באור אחרון

ביקורת טלוויזיה: רוק 30

ביקורת תיאטרון: מי מפחד מווירג'יניה וולף

ביקורת ספר: תמונות מחיי הכפר