בין חרדה לנחת ? על יחסי סבים ונכדים

יעקב ושולמית חגגו זה עתה מלאת 50 שנה לנישואיהם. אף שחשים הם בטוב בהתחשב בגילם, אינם צעירים עוד. שתי בנות ובן נולדו להם, שכבר בגרו והיו להורים בעצמם, והם שהביאו לעולם את שבעת הנכדים של יעקב ושולמית. הם זוכרים בבהירות את לידתו של כל אחד מנכדיהם, הכוללים ארבע בנות ושלושה בנים, ומכירים מקרוב את אופיים ואורחותיהם. כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו ולכל אחד אופי ואישיות שונים לחלוטין. בשיחותיהם מדברים הם תכופות על ההבדל הניכר שבין גידול ילדיהם שלהם ובין המעקב אחר גידולם והתבגרותם של הנכדים. אף שרצו לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותם של הנכדים, תמיד הקפידו שלא להתערב יותר מדי בחינוכם או לנקוט עמדה במהלכם של ויכוחים בין נכדיהם וההורים שלהם.
על השאלות שסבים וסבתות מתלבטים בהן
במשך השנים הגיעו למסקנה שהסבאות הוא תפקיד שיש ללמוד אותו, להתאמן בו ולדעת בהדרגה כיצד למלא אותו בצורה הטובה ביותר. ניסיונם לימד אותם שמילוי נכון של התפקיד יכול להסב קורת רוח, הנאה והרבה נחת, ואילו חריקות או כישלון במילוי התפקיד עלולים להביא לקונפליקטים, להעכרת יחסים ואולי אפילו לקרע במשפחה, חלילה. שאלות רבות שאלו את עצמם לאורך השנים: ? איך יוצרים קשר טוב וחם עם הנכדים? ? כיצד מגלים יחס שווה לכולם ומונעים תחושה של העדפה או אפלייה? ? איך להיות מעורבים בנעשה אצלם, כולל בלימודים, מבלי להיות לטורח או להיראות כמתערבים יותר מדי? ? מהי הדרך הטובה ביותר לבילוי עם הנכדים כדי שכולם ייהנו? האם לבלות עם כולם ביחד או שמא עם כל אחד בנפרד? הרי פערי הגילים יוצרים ממילא תחומי עניין שונים? גם הטעמים, המנטליות ושטחי ההתעניינות משתנים מנכד/ה לנכד/ה. ? הגדולים שבין הנכדים כבר פרשו כנפיים ונוהגים לצאת לבילויים, לעתים עד שעות הלילה המאוחרות. האם לא יעוררו דאגת שווא אם יתעניינו בשלומם או בשעת שובם הביתה? ? האם מותר לשאול את הנכדה הבכורה אם יש לה כבר חבר, ואפילו לנסות להכיר אותו? הרי ככלות הכל זו הנכדה שלנו, וכל הקורה איתה הוא מענייננו! ? איך לברר אם נהיה אורחים רצויים במסיבות סיום שנת הלימודים, אליהן מוזמנים ההורים? האם לא יתביישו בנו? ? וכאשר אחד הנכדים מתקשה בלימודיו, מה מותר ומה אסור לנו לעשות? המצב עדין ורגיש גם בלעדינו ולכן ההתערבות שלנו יכולה לעזור או לקלקל? ? במקרה של מחלת אחד הנכדים, האם לגלות את הדאגה המקוננת בליבנו, או שמא לשמור על ארשת עניינית שמא נדאיג את ההורים ונגביר את המתח בו הם שרויים בלאו הכי? שאלות אלה ורבות אחרות צפו ועלו לאורך הזמן כשיעקב ושולמית לומדים בהדרגה כיצד להתמודד איתן. בסך הכל הגיעו למסקנה שבסופו של דבר אין נוסחאות או פתרונות קסם, וכל בעיה דורשת התייחסות שונה וגישה אחרת. לעומת זאת השתכנעו שחשוב מאד לגלות הרבה רגישות, התחשבות, אמפטיה, טקט, סבלנות ואורך רוח, ומידה נכבדה של היגיון ושיקול דעת, חרף המרכיב הרגשי הגבוה המעורב תמיד במצבים כגון אלה.
חיים בין חרדה לנחת
מאז החלה האינתיפאדה החמיר מצבם של יעקב ושולמית. דאגתם לילדיהם, ובמיוחד לנכדים הפכה לחרדה של ממש. אף פעם לא ידעו היכן הם נמצאים ברגע מסוים, ובמקרה של פיגוע לא יכלו לדעת אם לא נקלע חלילה מי מהם לקירבת מקום. בכל פיגוע שקרה במרחב הגיאוגרפי שנראה להם מסוכן, נכנסו שניהם ללחץ נוראי. מצד אחד ניסו לשמור על אופטימיות וקור רוח. מצד שני היו מתוחים כקפיץ, וחוסר הידיעה הילך עליהם אימים. עשרות פעמים הושיטו את ידם לשפופרת הטלפון כדי לברר את המצב לאמיתו, ובכל פעם משכו אותה חזרה, שמא ידאיגו עוד יותר וללא צורך את ההורים, הנמצאים גם כן במתח טבעי עקב המצב. בשיחות המשפחתיות שהתקיימו מדי פעם ניסו לבקש לזכור לעדכן אותם שהכל כשורה, אבל בהתרחש האירוע קורים תמיד דברים רבים העומדים בסדר עדיפות גבוה יותר והם מרגישים כמי שנשכחו או הוזנחו. באחת הפעמים התרחש פיגוע במקום סמוך לאתר הבילוי שבו נוהגת נכדתם לבלות. הם ראו את הנערים והנערות שנפגעו ואת חבריהם וחברותיהם, וניסו לחפש כאלה המוכרים להם מהחברה שבה מבלה נכדתם. לשווא. לאורך כל הערב ציפו בהמתנה מתוחה לטלפון מעדכן ומרגיע, שלא הגיע לצערם. לילה של נדודי שינה קשים עבר עליהם, מלווה בהתלבטות קשה האם נהגו נכון כאשר נמנעו מלהתקשר ביוזמתם, שמא ידאיגו יותר מאשר ירגיעו? רק למחרת בבוקר אזרו אומץ והתקשרו כדי לשמוע שנכדתם נסעה באותו ערב לחברה בעיר אחרת וכלל לא שהתה באיזור הפיגוע או אפילו בסמוך אליו. מובן שהיו גם הרבה מקרים של נחת ואושר: אחד הנכדים קיבל תעודת הצטיינות בלימודיו, אחר התגלה כבעל כשרונות נדירים בנגינה, שלישית הראתה אותות של ספורטאית מעולה, וכיוצא באלה תופעות המעלות חיוך של גאווה ונחת על שפתותיהם של כל הסבים והסבתות בעולם כולו.


איך חיים, אם כך, בתוך המרחב המורכב הזה שבין חרדה לנחת? שוב הזכירו לעצמם שעם ילדיהם שלהם לא חוו את הדילמות הללו, כנראה עקב הנטל של גידול הילדים והקירבה הגדולה יותר לכל הקורה איתם. נזכרו בשכן הנבון והמבוגר שהתגורר בקומה שמעליהם. לצערם הלך כבר לעולמו לפני זמן, אבל לא יכלו לשכוח את אימרות השפר החכמות שלו שהעידו על חוכמת חיים עשירה. כיוון שחווה את היותו סבא לנכדים הרבה לפניהם, נהג תמיד לומר: "חכו חכו עד שיהיו לכם נכדים. כל מה שתשמעו מאחרים אינו דומה למה שתחוו בעצמכם. זוהי חוויה ששווה לחכות לה עד שלב מאוחר של החיים, כיוון שהיא מפצה בנדיבות על ההמתנה הארוכה. ואם תרגישו מודאגים או חרדים, ואם תחושו שברצונכם לעשות יותר אך מונעים זאת מכם, ואם תחשבו שבמקרה זה או אחר היה ראוי לנהוג אחרת מכפי שנהגו ההורים (ילדיכם) - זיכרו שהילדים הם הקרן אותה יצרנו במו ידינו, ואילו הנכדים הם הריבית שכל מה שהיא מסבה לנו ותורמת לנו כבר אינו תלוי כל כך בנו." ישבו יעקב ושולמית ליד החלון המערבי, התבוננו ביופיה של השקיעה, הפנימית והחיצונית, שהפיצו אור של זהב על סביבותיהן, וניסו לראות מבעדן את מתת האמת שהעניק להם הטבע ? ארבע נכדות ושלושה נכדים, שישמרו את דמותם לעד.