ביקורת טלוויזיה: ג'יימי אוליבר טוויסט

הטוויסט בסדרה (שזכתה לשם נורא בתרגום לעברית) הוא שהשף העירום משחק אותה סחבק במטבח. סחבק של שוטרים, פועלי בניין, תיירים מאמריקה, דוגמניות, שליחים וכיוצא באלה מתארחים-לרגע במטבחו, שלצורך העניין מקבל אפיון סטריאוטיפי כלשהו כדי לבנות בשבילם ארוחה לפי מידה. דוגמניות? בבקשה, יטעמו נא קרפצ'יו מפילה בקר עם סלק צלוי בסגנון לא משמין. שוטרים? גבר-גבר כל אחד, להם הוא יבשל משהו חריף. האמריקנים באים? הוא יראה להם מה זה אוכל אנגלי טיפוסי, כלומר פיש אנד צ'יפס.
אירוח במטבח קטן
בכל פרק הוא מארח בדירה (דירתו?) שמטבחה קטן מידות (לחיי הריאליזם?) חבורת אנשים אחרת ומובחנת, שלמענה הוא מבשל ארוחה מיוחדת. בראשית הפרק הוא מכריז מי יהיו המתארחים, מפליג על הקטנוע שלו לשווקים ולמעדניות כדי לקנות מצרכים ודוהר למטבח לבשל. האורחים מצטרפים אליו לעתים בתחילת הבישול, בסוג של תצפית משתתפת, ולעתים רק בשלבי הסיום, רגע לפני מתן האות להתחיל לאכול. אין טעם למחות, להתרגז או אפילו לקחת ברצינות את הוו המלאכותי שעליו תלתה ההפקה את בחירת המנות בהתאם לאורחים (ואולי להיפך?); זה פרט שולי. השאלה היא איכות המנות עצמן, וההנאה שבצפייה בהכנתן. באשר למנות ולתבשילים - זה עניין של טעם, אבל גם מי שלא ממש ירוצו לרשום בדיוק כל מה שאוליבר בוחש וכותש, יוכלו לשאוב ממנו רעיונות והשראה, לפחות חלקית.


באשר לאלמנט הבידור (שהרי בעיקר לשם כך התכנסנו): אוליבר הוא דמות מאוד דומיננטית ומאופיינת. אין טעם לצפות ממנו לדבר במתינות ובנחת, לעבוד באיטיות אלגנטית או להגג בכובד ראש על המנות שהוא מכין. את תהילתו הקולינארית הוא קנה כבחור שמתפרע בכישרון במטבח. ובדיוק בהקשר הזה, שני דברים פועלים כאן לטעמי נגדו, והמרכזי שבהם הוא עניין האורחים: הם פשוט מיותרים. אוליבר במיטבו כשהוא הכוכב-סולן בין סירים ומחבתות שבהם הוא שולט ביד רמה. מול מקבצי האורחים לרגע, הוא מתאמץ יתר על המידה להיות חברותי וחביב, לקשור שיחה קולחת ובה בעת להתייחס למה שיוצא מתחת לידיו ולסכיניו. מה לעשות שלא כל שוטר קשוח יודע לאחוז במטרפה, ולא כל אמריקני פטפטן מסוגל לנהל שיחה על בלילת בירה. זה מאולץ, מלאכותי, מביך לעתים, וכל הזמן פוגם בהנאת ההתרכזות בבישול ובתוצאותיו.
היפראקטיביות מעייפת
כשל שני נובע מעצם התזזיתיות של אוליבר, שבמטבח הקטן שבדירה הקטנה המתמלאת באורחים נהפכת לסוג של היפראקטיביות מעייפת, שגם נראית לעתים לא אמיתית. כל נתח דג וגבינה שהוא קונה הוא מקסים-נפלא-נהדר-יפהפה, וכך גם כל מה שהוא שולף מהתנור או מטיל למחבת בתנועות תיאטרליות גורפות ועולצות. ואולי הוא פשוט כל כך שמח וטוב לב כי הוא יודע שכמו שלא טרח במנות שונות על שלל שלבי הכנה ראשוניים, ארוכים ומייגעים, כך גם לא יצטרך לרחוץ אף קערה ושום מרית. לא פלא שיש לו כוח לכתוש עשבי תיבול בעלי ומכתש אמיתיים, ולזרוק בחצי פה שזה בסדר גם לקנות את התבלין המוכן. כשלעצמי, הייתי מעדיפה להתארח אצל חיים כהן במטבח (למה, באמת, לא הוזמנתי?).
שורה תחתונה:
לאוהדי אוליבר בכל מצב.
"ג'יימי אוליבר טוויסט", ערוץ הוט 3, ימים א'-ה', 12:30

עוד על תרבות:

אירועי תרבות מומלצים

ביקורת קולנוע: נער קריאה

שירה בציבור וסיפורי ראשונים

ביקורת תיאטרון. אוגוסט: מחוז אוסייג'

סרט חדש: פרוסט/ניקסון