ביקורת טלוויזיה: מכורות להגדלת חזה

יש נושאים שלפחות בפוטנציה הם תמיד מעניינים. למשל, ניתוחים פלסטיים בכלל וניתוחים להגדלת חזה בפרט. דומה שהעיסוק החברתי הבלתי נגמר בנושא לצד האובססיה האנושית (ובעיקר הנשית, למרבה הצער) סביבו מספקים צידוק הולם לכל אוחז במקלדת, מיקרופון ומצלמה, ולא משנה באיזו מסגרת, להתעכב עליו. כמעט כל ז'אנר טלוויזיוני כבר עסק בשדיים הנשיים, בעיקר המנופחים באמצעים בלתי טבעיים, החל במהדורות חדשות ובתוכניות דוקומנטריות, דרך תוכניות ריאליטי וכלה בסדרות דרמה ("ניפ/טאק"). והמשך ודאי יבוא. התוכנית הבריטית "מכורות להגדלת חזה" ששודרה אמש (יום ה') בערוץ יס דוקו, באה לבחון את הנושא בסוג של תצפית עיתונאית משתתפת, מעין עיתונות חוקרת לייט. התוצאה - למרות המוצא הבריטי המבטיח - היא מוצר מאוד לייט, דל קלוריות כמו גבינה רזה שטעמה כטעם סיד האשם הוא אולי בקונספט השחוק - הבה ניקח כמה נשים החפצות/מכורות להגדלת חזה ונעקוב אחרי עלילות השתלים שלהן, אולי בכוכבות-לרגע שנבחרו לספר את סיפורי הסיליקון שלהן שכל אחת מהן מייצגת סטריאוטיפ מוכר לעייפה, ואולי במי שנבחרה להוביל ולהגיש את התוכנית, לואיז רו, עיתונאית אופנה ("ווג טי.וי.") שהתמחותה בסלבריטאים ובשטיחים אדומים. רו, המקפידה להתמקם כל הזמן בהיפראקטיביות עולצת במרכז הפריים, מנסה לעטות את חליפת העיתונאית החוקרת, אבל זו ממש אינה הולמת את מידותיה. לרגעים ארוכים הייתה לי תחושה עזה שהיא עושה ניסיון כושל לחקות שתי עיתונאיות אופנה בריטיות אחרות, טריני וסוזנה מסדרת "מה לא ללבוש" (למה, באמת, לא נתנו להן לעשות את התוכנית הזו?), שיודעות היטב איך להלך על הקו הדק המפריד ומחבר בין עיתונאות לבידור.


השתיים הללו יודעות לשאול ולהקשיב, לדבר בגובה העיניים, להעביר הרבה מידע ובתוך כך להמטיר בקלילות הערות שנונות ולזכור כל הזמן מה תפקידן, ושמותר ואף רצוי לצחוק על עצמן. רו לעומתן, בעיקר מרימה קול ואינטונציות ואפשר כמעט לראות אותה מזיעה מרוב מאמץ לשדר התלהבות סקרנית. אם טריני וסוזנה הן הדוגמה לכך שעיתונאיות אופנה טובות הן קודם כל עיתונאיות טובות, רו, לפחות בתוכנית הזו, מדגימה את ההבדל בין התנחמדות לסלבס על שטיח אדום לבין ראיון עם צעירה המשוכנעת כי המפתח לאושר טמון בין הררי סיליקון. לו הייתה לרו מערכת טובה, ייתכן שכשלי הגשתה היו בולטים פחות ומשניים. אבל לא הייתה לה כנראה. וכך נחשף הצופה לדמויות המוכרות-מתבקשות של מכורה קשה ששדיה המנופחים נראים כמוטציה דוחה (בעלה מתמוגג) אשר למרות סיבוכים באחד מניתוחיה רק רוצה להגדיל ולהגדיל, לצעירה המשוכנעת שכל הגדלה רק תשפר את חייה, לאמא לילדים מיושבת בדעתה שרק רוצה להרגיש טוב עם עצמה. שוב ניצבת לפנינו מגישה התוהה על עצם הנהייה אחרי ניתוחים אלה (בן זוגה אוהב אותה כמו שהיא - מה מפתיע), נכנסת לחדר ניתוח (וכמעט מתעלפת) ועורכת סקר לא מדעי בקרב גברים נורא גבריים (חדר הלבשה). שוב מונים באוזנינו את פלאי הטכנולוגיה, הישגי הרפואה, הגיגים על תעשיית היופי ועדויות של לקוחות מרוצות. זה לא מחדש, לא מעניין ואפילו לא ארוז באריזה אטרקטיבית. בפרפראזה על דברי אחת הדמויות ב"הבורר", כל אחת שמגדילה חזה בשקל תשעים נהיית כוכבת.
שורה תחתונה:
אין חדש תחת שתלי הסיליקון. מיותר.
"מכורות להגדלת חזה", ערוץ יס דוקו, יום ה', 12.3, 22:00

עוד על תרבות:

ביקורת ספר: מחלת האבנים

ביקורת קולנוע: מילק

סדרות מתח. לא לגברים בלבד

ביקורת טלוויזיה: הבורר

ביקורת תיאטרון: איולף הקטן