ביקורת ספר: אהובתו של פרויד

אלמלא היה בסיפור יותר מגרעין של אמת, אפשר היה להתייחס אליו כאל תחילתה של עוד בדיחה על חשבון הפסיכולוגיה והפסיכולוגים בכלל, והפסיכואנליטיקנים ופרויד בפרט (פסיכולוגים הם תמיד הכי פסיכים, וכו'). אבל כפי שמעידות המחברות ב"אחרית דבר", וכפי שמעידים מקורות אחרים, בבסיס מדובר בסיפור שאכן היה באמת. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ניהל לפי עדויות - גם אם בודדות - רומן עם גיסתו, מינה ברנייס, אחותה של אשתו מרתה, שמעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה משלה, וחיה עם פרויד, רעייתו וילדיהם במשך כארבעים שנה, שבמהלכן גם נמלטה איתם מווינה ללונדון בשנת 1938. "אהובתו של פרויד" הוא סיפור הרומן הזה, וקצת סביבו, כפי שטוו והשלימו מדמיונן שתי מחברותיו האמריקניות, קארן מאק וג'ניפר קאופמן.

מאק היא מפיקת טלוויזיה וקולנוע, קאופמן עיתונאית וסופרת, ו"אהובתו של פרויד" הוא הרומן השלישי שהן כותבות ביחד והראשון שהוא רומן היסטורי, המבוסס על עובדות, מקומות ואירועים שהיו באמת, תוך שחזור אווירה, תרבות וסגנון חיים בתקופה שבה מדובר. הספר משתייך לסוג ספציפי של רומנים מהסוג הזה, שאינם רק שתולים בהיסטוריה מתוחקרת ומשוחזרת, אלא שבמרכזם ניצבת דמות אמיתית, שאיננה פרי דמיון, אבל מעט מאוד ידוע עליה ולכן היא מעניקה לכותבים את החירות קצת "להמציא אותה מחדש" לפי הבנתם. מאק וקאופמן מצטרפות בסיפור שהן טוות על מינה ברנייס והרומן שלה עם פרויד לקבוצה בהחלט לא קטנה ודי מכובדת (ובחלקה מאוד מצליחה) של סופרים, ביניהם למשל טרייסי שבלייה, שהצליחה ביותר כשהעניקה אישיות וחיים שלמים לחריט, ה"נערה עם עגיל פנינה", מציורו הנודע של ורמיר.

כמוה, גם מאק וקאופמן מנסות להפוך את הדמות העלומה והאלמונית עד ספרן לנגישה ולאטרקטיבית לקוראים. הן בעיקר מצליחות לטעמי להפוך את הסיפור, כפי שהן טוו והוסיפו לו, לקריא מאוד, מעין רומן רומנטי מהחיים המתרחש על סף המאה ה-20, מה שמוסיף לתמהיל גם מחוכים וכרכרות, אינספור כפתורים שצריך לפרוף ולרכוס, תמיסות אופיום וקוקאין, מכתבים, כובעים ומשרתות.

מינה הייתה אחותה הצעירה של מרתה, אשתו של פרויד ואם ששת ילדיו. בגרסת הרומן מינה היא החכמה, היפה, הדעתנית והמשכילה יותר בין האחיות, הנפש העצמאית יותר, אישה שבמובנים רבים הקדימה את זמנה. כיוון שמשפחתה ירדה מנכסיה וארוסה מת ממחלה לפני שנישאו, היא נאלצת לצאת לעבודה - כבת לוויה כזו או אחרת, משרה שהיא שוב ושוב מתפטרת או מפוטרת ממנה, בשל עצמאותה, נאורותה ודעתנותה.

וכך היא מוצאת עצמה בבית אחותה, לזמן מוגבל כך היא סבורה תחילה, אך למה שמתברר בהמשך לשארית חייה, גם אם בהפסקות פה ושם. שם היא חוזרת ביתר שאת להיות מה שהספר טוען שהייתה בצעירותם של הגיבורים - חברה להתמודדות האינטלקטואלית של פרויד עם מחקרו ועולמו, מין תיבת תהודה וסוג של אשת סוד. וחיש מהר, כפי שמתברר לשניהם, מושא תשוקה ומשיכה.

מה שמתחיל בחברות שמתהדקת בבית שבו - זהירות, קלישאה איומה (כך בספר) - אשתו לא מבינה אותו (ולא מתעניינת בו ממש), נהפך יום אחד לרומן רב-מין, הכולל פגישות חשאיות באכסניות ובמלונות בעיר, חופשה משותפת ואסורה בשוויץ (העדות האחת לה היא ההוכחה לרומן, שעליה גם מתבסס הספר), הרבה סקס ולא פחות רגשי אשם מצדה. כן, הוא בוגד באשתו, אבל לפי הספר אין לו שום בעיה עם זה (עוד סטריאוטיפ קלישאתי?).

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

למינה אשת העקרונות דווקא מאוד קשה עם זה, לפחות ברמת ההצהרה של המחברות. וזו, בעצם, חולשתו העיקרית של הספר: שהוא רווי ורצוף אמירות נוסחתיות לגמרי בנוסח רומן-רומנטי, ואינו מספק באמת תובנות לגבי בחירותיה של הגיבורה, או אישיותה.

בשלב כלשהו, אחרי המון חיבוטים במוצהר, היא פשוט נכנעת ליצר, לדחף או השד יודע למה, ומתמסרת מחדש לפרויד, או חוזרת לביתו בלי תנאי, או מקבלת בהכנעה את תום הרומן ונשארת, וכן הלאה.

יתרונו הגדול של רומן היסטורי מסוג זה הוא החירות שהוא מאפשר למחבר לספק הסברים, תובנות ופנים לדמות העלומה, וחבל מאוד שהשתיים כאן לא עושות את זה. לוּ היו קוראות עברית (מה שמן הסתם הן לא), הייתי ממליצה להן בחום לקרוא את "אשתו המנודה" של אידה צורית, שכתבה רומן שובה ומרתק על יוליה הרצל, אשתו של חוזה המדינה, המשרטט דמות כובשת ושוברת לב, ומאירה באור שונה ואחר את האיש מהמרפסת. מינה ברנייס, לעומת זאת, נותרה בעיני, גם בתום הספר, דמות לא באמת מפוענחת או מעניינת.

ועוד משהו, שקשור אולי לסביבה התרבותית של המחברות ולתחומי עיסוקיהן הקודמים: כאילו לא די בדרמה האמיתית שיש בסיפור מעצם קיומו של רומן בין גבר נשוי לאחות אשתו שחיה בביתו (גם אחרי תום הרומן), הן לא התאפקו והדביקו לסיפור עוד דרמת-קיטש בסגנון הוליוודי, אולי כי לשם הן מכוונות.

שורה תחתונה: לחובבי רומן-רומנטי. לא באמת תכירו את פרויד ואת התיאוריות שלו, אבל תציצו לו קצת למיטה.

"אהובתו של פרויד" מאת קארן מאק וג'ניפר קאופמן. תרגום מאנגלית: ליאת פלן-לברטובסקי. 342 עמודים. הוצאת אחלמה

עוד על ספרים:

פלייבק

"זה לא בידור, אבל זאת אמת"

סוס אחד נכנס לבר

גרמניה, אחרת

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו