חדווה ברגמן לא שייכת. לא לעולמה, לא לעולמות אחרים, מקבילים ונושקים. היא חריגה. ושונה. ובכל זאת, היא כל כך נוגעת ללב, כל כך מכמירה ומרגשת. חדווה ברגמן היא גיבורת הרומן "אוויר בצורת נערה", מעין יומן אסוציאטיבי של רווקה חרדית בת 24, העובדת כמתכנתת בחברת מחשבים בהר חוצבים. חדווה ברגמן הוא גם שם העט של מחברת הספר, אישה דתייה שכמו קודמות לה שפרצו בספרות מתוך עולמן לעולם הרחב, העדיפה לעשות זאת בעילום שם.

וכמו שגיבורת הספר ועולמה חריגים בעולם הגיבורות הבדיוניות של הספרות הישראלית, כך היא גם חריגה בעולמה-שלה: הרווקה האחרונה בכיתה שלה בסמינר, שבגיל 24 עדיין לא מצליחה למצוא שידוך הולם, להתחתן ולהתמסד במסלול החרדי המקובל. ולמרות שזו משאלתה המוצהרת ומושא תפילותיה, היא מודעת לכך שמשהו באישיותה מונע ממנה להפנים את המיומנויות הנדרשות לכך.

הצטרפו לקהילת הספרים של מוטק'ה

 אולי המשהו הזה הוא השכל שלה: חדווה היא בחורה מבריקה, עולם המחשבים מסקרן ומאתגר אותה, ובחברה בה היא עובדת היא נחשבת למתכנתת הטובה ביותר. אולי זו הרגישות המוגברת מצד אחד, שגורמת לה לפרצי בכי שהיא עצמה לא מבינה מה הסיבה להם ומנגד האטימות, שבגללה  אינה מסוגלת ללמוד כישורים חברתיים בסיסיים כמו למשל היכולת לחייך לאנשים. אולי זו הסגירות שלה, הרצינות התהומית, היעדר ההומור והקלילות, הנטייה לדיכאוניות. בעולם אחר, היו אולי מאבחנים אותה כנמצאת על הקשת האוטיסטית, כאספרגרית, ואולי במקטעים מסוימים כדיכאונית. אבל היא בעולמה שלה, שבו הכול מוגדר בשחור ולבן, אסור ומותר, שאין בו מקום לגוונים וגווני-גוונים אנושיים.

כך למשל, כשהיא מנסה לברר לעצמה את פשר הבכי שכל הזמן שב ועולה בה לכאורה בלי סיבה, היא נזכרת שמילדות הייתה בוכה מבלי לדעת למה. ובמחנה קיץ אחד בכיתה ט', המדריכה שאלה אותה למה היא בוכה, "ולא יכולתי להגיד לה שאני בכלל לא פה, היא רק חושבת שזו אני החניכה שלה חדווה שבוכה, אבל בעצם אני אוויר, אולי אוויר בצורת נערה, אבל אוויר. ועם אוויר הרי אף אחד לא מדבר".

"הרי עשיתי הכל כמו כולן"

"אולי אני פשוט לא מתאימה לחיים האלה". צילום אילוסטרציה: shutterstock

בכל אחד מפרקי הספר, ששמותיהם כשמות חודשי השנה העברית, היא שבה ותוהה במה טעתה שחייה אינם מתנהלים לפי התבנית המצופה. "מה התפקשש לי שם באמצע. הרי עשיתי הכול כמו כולן," היא אומרת. "אמנם הייתי שונה בזה שלא היו לי חברות, אבל זה לא קשור... מתי הכול התחיל להשתבש".

ברגמן המחברת בונה וחושפת את חדווה בהמון גילוי לב, תום פוצע וכנות מכאיבה ממש. בלי להגיד בשום מקום מילים כמו דיכאון או להציב תוויות כמו חריגוּת, היא אומרת בעצם הכול. בשפה חסכונית, ישירה, נקייה מהתייפייפות והתפייטות, היא צורבת בנשמה, עד שמתחשק ממש להושיט זרועות ולעטוף בחיבוק את חדווה, שמעולם לא הייתה ילדה שמחה. שתמיד הייתה אאוטסיידרית, שאף פעם לא יודעת מה אומרים ומה עונים במצבים הכי בנאליים, לא יודעת לנהל שיחת סמול-טוק, להתלבש נכון לאירוע או לרקוד, לא מבינה מה זה בחור יפה או מזג אוויר נאה, לא מסוגלת לאכול ליד אנשים, אף פעם לא כועסת ותמיד יודעת שהבחור לא מתאים, כבר בפגישה הראשונה.

"אולי אני פשוט לא מתאימה לחיים האלה", היא אומרת לקראת סופם של השנה והספר. "אולי פספסתי את הפנייה הנכונה וכל צעד שאני עושה עכשיו רק מרחיק אותי עוד יותר מהדרך שהייתי אמורה ללכת בה. ואולי לא אמצא אותה שוב".

עולם אקזוטי, צרות מוכרות

ברגמן יצרה דמות כלל-אנושית שחיה בעולם מאוד מבודל וייחודי, העולם החרדי, אליו היא מכניסה את הקורא באותה טבעיות בה עושה זאת סופר חילוני תל אביבי. העולם החרדי, על מנהגיו, ביטוייו וסדריו, הוא הסביבה הטבעית של חדווה וכך הוא מוצג, לרגע לא כמשהו אקזוטי. עולמה של חדווה  אומנם שונה מאוד מעולמו של קורא חילוני, אבל המצוקות שלה בתוכו – הבדידות, הדיכאון, השונות, הכמיהה להשתייך, להיות נאהבת – כולן מצוקות אנושיות מוכרות מכל העולמות.

אין לי מושג מי היוצרת שמסתתרת מאחורי שם העט חדווה ברגמן, אם זה ספר ראשון שלה או שמדובר ביוצרת מנוסה, שבחרה הפעם להציג יצירה חדשה במנותק מיצירות קודמות. מה שברור לי הוא שמדובר בכותבת מוכשרת, בספר קריא וסוחף מאוד, שבעדינות ואיפוק רב מספר סיפור אנושי עצוב וצובט בלב. שוב ושוב נזכרתי במהלך הקריאה בשורה ההיא, מהשיר הדרום אמריקאי: "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש".

שורה תחתונה: העצב האנושי מזמן לא נכתב יפה כל כך.

"אוויר בצורת נערה", מאת חדווה ברגמן. 224 עמודים. הוצאת זמורה-ביתן

עוד על תרבות ובידור: לחצו כאן