ביקורת ספר: אחות

רוזמנד לאפטון הבריטית עבדה שנים כתסריטאית (בבי.בי.סי), חיה בלונדון ונשואה לרופא. "אחות", ספר הביכורים שלה, הוא מותחן מהזן הפסיכולוגי ושלוש העובדות הביוגרפיות לגבי הכותבת מוצאות את ביטויין בספר. "אחות" הוא מותחן קצבי מאוד וויזואלי מאוד - קל מאוד לראות אותו נהפך לסרט או למיני-סדרה טלוויזיונית. העלילה בו נפרשת כתמונות, לא סתם כתיאורים, בפני הקורא. לונדון היא זירת ההתרחשות של העלילה והיא לא סתם תפאורה, אלא שחקנית דומיננטית בעלילה, שמשרה, משפיעה ותורמת לאווירה ולתחושה, ממש כמו פסקול טוב לסרט. והרופא שאיתה, מן הסתם תרם גם הוא - כך או אחרת - לציר מרכזי בעלילה, ציר שעוסק במחקר רפואי ובמחלה איומה: סיסטיק פיברוסיס. קל מאוד להישאב לעלילה שכתובה בגוף ראשון כיומן שעוקב אחרי האירועים וכמכתב המופנה לטס המינג, אחותה הצעירה של המספרת-דוברת, ביאטריס המינג. טס איננה רק אחותה הצעירה, היפה והאהובה של ביאטריס, היא גם קורבן רצח שהמשטרה בכלל מתייחסת אליו כאל התאבדות, ואל ביאטריס, המתעקשת שמדובר ברצח, כאל עוד אישה צעירה שהאבל והכאב ערערו אותה והרחיקו אותה ממתחם החשיבה וההתנהגות ההגיונית. לאפטון נעזרת כאן בטוויסט מעניין, מסקרן ושונה ובעצם כפול: לא זו בלבד שהסיפור מסופר למתה, המתה היא הנרצחת, זו שנמצאת בלב התעלומה הדורשת פתרון. ככל שהעלילה נפרשת - ומבלי להסגיר פרטים שיפגמו חלילה בהנאת הקוראים - מתברר כי לביאטריס ולטס, השונות מאוד זו מזו (טס היא הרוח החופשית, מלאת שמחת חיים, מרובת חברים, יצירתית וספונטנית; ביאטריס הוא המסודרת, האחראית, הנוקשה, זו שתמיד אפשר לסמוך עליה, שבוחרת תמיד באופציות הבטוחות וההגיוניות), היה גם אח, ביניהן, שמת כשהיה בן תשע ממחלת הסיסטיק פיברוסיס. אביהן עזב את המשפחה אז, ככל הנראה לא יכול היה להתמודד עם הילד הנחנק באיטיות למוות מהמחלה ועם הזוגיות שלו ושל אשתו, שהתפוררה בצל המחלה. וכך נותרו האחיות והאם עם המטענים והזיכרונות והפחדים המובלעים והגלויים. ועוד מתברר שהאחיות, שהיו תמיד מאוד קרובות, חיו פיזית במרחק ניכר זו מזו: טס גרה ולמדה אמנות בלונדון, ביאטריס חיה עם בן זוג שלו היא מאורסת - בזוגיות מיושבת מסודרת אך נטולת אינטימיות אמיתית או ניצוצות - בניו יורק, לשם נסעה בעקבות הקריירה. ולכן כשמתברר כי אחותה נעדרת, היא עוזבת הכול וחוזרת ללונדון. ושם, בעודה מתגוררת בדירת הקרקע של אחותה, היא מגלה כי האחות סבלה מהטרדות טלפוניות לפני שנעלמה, כי ילדה לפני המועד תינוק שמת בלידה.


כשגופתה של טס נמצאת בשירותים נטושים בפארק, ביאטריס משוכנעת כי טס נרצחה, למרות כל טיעוני המשטרה, שמגובים בעובדות, המצביעים על כך שטס התאבדה. ביאטריס נחושה בדעתה ויוצאת למסע בודד מאוד להוכיח את צדקתה ולחשוף את רוצח אחותה. היא חושדת בכול ובכולם: במרצה המבוגר מטס בעשרים שנה שהיה המאהב שלה ואבי תינוקה, באלמוני שהטריד אותה טלפונית, בחברה הטוב ללימודים שהוא בנו של שר בממשלה, צעיר מגודל ומפונק שהיה אובססיבי לגביה. היא מתוודעת לחברותיה של טס, לקבוצת נשים צעירות שכולן היו בהריון ועברו טיפול ניסיוני בתרופה שאמורה לרפא את עובריהן החולים מסיסטיק פיברוסיס. היא מגיעה עד לרופא החוקר מפתח התרופה, מתקשה לפענח את טיב החברויות בין אחותה לבין הנשים האחרות, שהן כה שונות משאר חבריה של טס ומגלה עוד ועוד עובדות ופרטים על חיי אחותה שלא ידעה או לא העריכה נכונה. מערכת יחסיה עם בן זוגה, שמגיע ללונדון לתמוך בה, נסדקת ומתרסקת. מערכת יחסיה העצורה כל השנים עם אמה נפתחת, נחשפת ומקרבת. אפילו יחסיה הטעונים-מרחוק עם אביה מתבהרים ומגיעים לידי הבנה, קבלה ופיוס. וכמובן, התעלומה בסופו של דבר נפתרת, רגע לפני הסוף ורגע לפני שלאפטון מפתלת עוד פיתול אחד אחרון וגדול בסיפור, בסדר גודל של 180 מעלות. לאפטון מצליחה למשוך את הקוראים עוד ועוד קדימה עם העלילה והדמויות. היא מצליחה ליצור דמויות מעוגלות, בעלות אישיות וביוגרפיות מורכבות ומשכנעות, לסבך ולהתיר קשרים בעלילה באופן סביר ומשכנע לא פחות. לטעמי, היא נסחפת פה ושם לחזרתיות של תחושות - בעיקר חוסר אונים - של הגיבורה, ולעתים זה נהפך לקצת מיותר עד מנדנד. אבל בסך הכול לאפטון עושה את העבודה, עד לסוף, שבו מה שהיא עושה לסיפור הוא באמת שאלה של טעם. אני אישית פחות אהבתי, ולא אכביר פרטים כדי לא לקלקל לקוראים, אבל כמו שנאמר: כשתקראו - תבינו, וזה כנראה קשור בעצם העניין שאמנם התרגלתי די מהר להתכתבות עם הקורבן המתה, אבל להגיד שזה ממש עבד עלי - זו הגזמה. לאפטון גם מרחיקה לכת עם ציר העלילה הרפואי למחוזות של שאלות מוסר ואתיקה בענייני מחקר גנטי לטובת ריפוי מחלות לעומת השבחה גנטית, עניין שקצת גדול על עלילת מותחן, אמנם בנוי היטב אבל בסופו של דבר - מותחן.
שורה תחתונה:
מותחן אחר וקריא מאוד, לקוח מהחיים ומדבר עם המתים.
"אחות", מאת רוזמנד לאפטון. תרגום מאנגלית: עידית שורר. 406 עמודים. הוצאת פן, ידיעות ספרים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: כמעט נורמלי

ביקורת ספר: כל הימים

ביקורת ספר: סטאר איילנד

ביקורת תיאטרון: קיר זכוכית

ביקורת ספר: בית קיץ עם בריכה

ביקורת קולנוע: לדוג סלמון בתימן