ביקורת ספר: אשת הטיגריס

טאה אוברכט היא סופרת אמריקנית צעירה (31) ילידת יוגוסלביה. ספר הביכורים שלה "אשת הטיגריס" יצא בדיוק לפני שנה בארצות הברית ומאז הספיק לזכות לא רק בשבחי ביקורות ולהימנות עם רבי המכר של 2011 ב"ניו יורק טיימס", אלא אף זיכה את המחברת בפרס אורנג' היוקרתי (שבצדו 30 אלף ליש"ט) והפך אותה לזוכה הצעירה ביותר בתולדות הפרס. מגיע לה. כי אוברכט הצליחה לכתוב ספר שהוא שילוב כובש של סיפור מציאותי להכאיב, מעוגן במציאות סחופת רוחות מלחמה בבלקן, ואוסף של אגדות פולקלוריסטיות, מין חיבור של רציונלי ואי-רציונלי בקסם יומיומי של חיים. וכל זה מוגש במבנה שמדלג ומשלב בין זמנים, דמויות וסיפורים, בין זיכרונות עבר והתרחשות עכשווית, בבשלות משכנעת, הרבה מעבר למצופה מספר ביכורים של מישהו, ודאי של אדם צעיר שלא חווה מקרוב את המציאות שהסיפור עוסק בה או נטוע בה. אוברכט נולדה בבלגרד שביוגוסלביה, אך בגיל שבע, ב-1992, עזבה עם אמה וסביה את המדינה שהייתה על סף מלחמה ועקרה עם משפחתה, תחילה לקפריסין ולמצרים וב-1997, בהיותה בת 12, היגרה עם אמה לארצות הברית. במילים אחרות, "אשת הטיגריס" ממש איננו רומן אוטוביוגרפי. הסיפור, שמהדהד אמנם יוגוסלביה, מתרחש במדינה נטולת שם בבלקן, שאף אחת מעריה וממראי המקום שבה אינו נמצא בשום מפה. הוא מתרחש בצל מלחמות רחוקות ואחת משסעת וקרובה עד מאוד, ולמרות שכל זה מהדהד אמת, זה לא לקוח משום אירוע ממשי. אוברכט מצליחה לברוא בספר מציאות בדיונית משכנעת להפליא באמיתותה. את פיסות המציאות המפוכחות-מצולקות הללו היא מרפדת בשלל אגדות ומעשיות פולקלוריסטיות צבעוניות, שהגבול בהן בין אמת לבדותה ואמונה טפלה מטושטש לחלוטין, וכולן מחלחלות בטבעיות גמורה לחיים הרציונליים של הגיבורה. ובשילוב הזה, בין פיכחון בוגר ומשכנע לבין אגדות למבוגרים, שמצליח להפנט את הקורא מבלי להיות יומרני, מגוחך, מלאכותי או חנפני, טמון ייחודו של הספר.


גיבורת הסיפור היא נטליה, רופאה צעירה שגדלה עם אמה וסביה בעיר גדולה והייתה קשורה מאוד בילדותה לסבה, רופא מרשים, רב מוניטין ואהוד. נטליה נוסעת עם חברתה הטובה ביותר מילדות זורה, גם היא רופאה, לבית יתומים שנמצא מעבר לגבול החדש שחוצץ בין חלקי המדינה שפעם, בצעירותה, הייתה אחת ועכשיו היא שתיים חשדניות זו לזו, פצועות ומתאוששות. בדיוק כשהן יוצאות לדרכן מתברר לנטליה כי סבה מת בעיירה רחוקה, גם היא מעבר לגבול החדש. נטליה יודעת שסבה היה חולה והסתיר את מחלתו, אבל אינה יודעת מדוע הרחיק לעיירה שבה מת. כשמתברר לה שזו נמצאת במרחק נסיעה מהעיירה שאליה הגיעה עם זורה לטפל ביתומים, היא מחליטה לצאת למסע בעקבות סבה. המסע הזה, הנשזר באירועי ההווה של הסיפור, הוא מסע פיזי לאסוף את חפצי המת, וגם מסע נפשי. מסע זיכרונות ומסע שורשים, מסע גילוי ופיוס והשלמה, מסע של פרידה וקבלה. נטליה מעלה זיכרונות מילדות והתבגרות לצד סבה, נזכרת בביקוריהם השבועיים בגן החיות, ובמיוחד בטיגריס שהיה שם. היא נזכרת בסיפורי ילדותו של סבה בכפר נידח שגם בו היא מבקרת, נזכרת ומחברת בין העותק של "ספר הג'ונגל" שנשא תמיד בכיסו לבין שלל סיפורים מוזרים ומשונים על חוויות שסיפר לה סבה. וככה, בין ילדים חולים וחופרים שמגיעים לכפר שבו היא מבקרת כדי לאתר עצמות מת שקברו שם שנים קודם לכן ולהביא מנוחה לנפשו, היא מדלגת לסיפורים על בן הקצב מהכפר של סבה, נפש של מוזיקאי כלואה בגוף של גבר אלים; על אשתו החירשת-אילמת שתקשרה באמת רק עם טיגריס שאיים על הכפר; על רוקח הכפר שהיה גם סוג של רופא ועל מפגשיו החוזרים של הסב עם "האיש בן האלמוות". נטליה, הרופאה הרציונלית שלא מאמינה בלחשים, בקשקושים ובאמונות טפלות, מחפשת אחרי החוליות החסרות שנתלשו בפתאומיות מהפאזל המשפחתי שלה. החיפוש, האובדן, הוא הסדק שפער ומאפשר לאגדות, לחצאי אמיתות ולפנטזיות לחלחל למציאות שלה. היא מרשה לעצמה להיסחף עם הזיכרונות והסיפורים, ומגיעה בסופו של דבר לאותו מקום בנשמה ובמחשבה המאפשר השלמה וקבלה, גם של מה שאיננו ולא ישוב עוד לעולם. בין היתר היא נזכרת בדברים שאמר לה סבה כשאמרה לו שהחליטה להתמחות בכירורגיית ילדים. "אז תצטרכי להסתדר בלי אלוהים", אמר הסב והסביר: "כשגברים מתים, הם מתים בפחד, הם לוקחים ממך כל מה שהם צריכים, וכרופא מתפקידך לתת את זה, להרגיע אותם, להחזיק להם את היד. אבל ילדים מתים כמו שחיו - בתקווה. הם לא יודעים מה קורה, אז הם לא מצפים לשום דבר, הם לא מבקשים שתחזיק להם את היד - אבל בסוף אתה צריך שהם יחזיקו את שלך. עם ילדים את צריכה להסתדר בכוחות עצמך". ובסופו של מסעה-שלה באה לה ההארה: "הרופאים המעטים שאולי גיחכו למראה הספר שסבא שלי נשא בכיסו תמיד ודאי יניחו שהספר הלך לאיבוד... נשכח במקום כלשהו במסעו של אדם נוטה למות. אבל הספר נעלם - לא אבד, לא נגנב, נעלם - ופירוש הדבר עבורי הוא שסבא שלי לא מת כפי שסיפר לי פעם שגברים מתים - בפחד - אלא בתקווה, כמו ילד".
שורה תחתונה:
סיפור כובש על מציאות רווית אגדה, מוות שהוא חלק מהחיים וקסמים יומיומיים.
"אשת הטיגריס", מאת טאה אוברכט. תרגום מאנגלית: שאול לוין. 302 עמודים. הוצאת מחברות לספרות

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: קרוב להפליא ורועש להחריד

ביקורת תיאטרון: חוקר פרטי

ביקורת קולנוע: זאת מלחמה

ביקורת תיאטרון: נתתי לה חיי

ביקורת ספר: מכירת חיסול

ביקורת קולנוע: סערת רוחות