ביקורת ספר: אשת הטייס שנעלם

צור שיזף כתב ב"אשת הטייס שנעלם" את הסיפור של בני הדור שלי. לא אחד לאחד כמובן (מעולם לא הייתי טייסת וגם לא אשת טייס), אבל את ההוויה, הלך הרוח, המהות; את המרחק שנפער בין נופי ילדותנו, בעיקר הנפשיים, לבין סביבת חיינו הבוגרים. אבל לא רק בגלל ממד ההזדהות שעורר בי הספר אהבתי אותו. שיזף מצליח לספר בו סיפור כובש ומהפנט (ואף לא צפוי) ולכתוב אותו בשני קולות מספרים בגוף ראשון, של גבר ואישה, ששניהם משכנעים באותנטיות שלהם וכל אחד שונה מהאחר. שם הספר, "אשת הטייס שנעלם", מרמז על גיבוריו (נא לא לבלבל בינו לבין הרומן המתורגם של אניטה שרב "אשת הטייס"): אשת טייס וטייס שנעלם. אלה שני הגיבורים שמספרים ביניהם את סיפורם ובעצם, את סיפורה של הישראליות בת דורם, על פני כ-25 שנה. אם פה ושם הדברים יהדהדו לכם במשהו את סיפורם של רון ותמי ארד (המוזכרים בספר), זה בסדר גמור, כי זו המציאות שלאורה נבראת בדיה ריאליסטית כמו זו שברא שיזף. לה קוראים רות, לו קוראים אסף. היא ילדה טובה ראשון לציון, הוא בן למשפחה שורשית ממושב בעמק. הוא מכיר צמחים ובעלי חיים ותוואי שטח ומגיל אפס חלם להיות טייס, היא עירונית בכל נימי נפשה, ילדה של אמא שהכי טבע מבחינתה היה חולות הים. הם נפגשו בצבא, בטייסת. הוא כבר היה טייס קרב, היא הפקידה היפה החדשה. הוא לקח אותה לרכוב על סוסים וגילה לה את נופי העמק, הם קראו ביחד ספרים והביטו בכוכבים. ושחו בעירום בלילה בכנרת, עשו אהבה על החוף והתאהבו והתחתנו. רות מיד נכנסה להיריון. ואז, חודש לפני הלידה, נופל מטוסו של אסף בלבנון. הנווט שאיתו מחולץ, ואילו הוא נעלם. 25 שנה אחר כך מספרים רות ואסף, זה מול זה לסירוגין, את הסיפור שלהם, כל אחד מנקודת ראותו. זה הסיפור של 25 שנה שבהן המרחק הפיזי ביניהם היה אולי לא גדול ובכל זאת - לא ניתן לגישור ונהפך למרחק נפשי עצום, לשני עולמות שונים ונפרדים. זה גם הסיפור של פגישתם ואהבתם, של המעט הטעון שחוו יחד, של מה שהיה ומה שהשתנה כפי שכל אחד מהם רואה וחווה.


רות מתבגרת, משתנה ומתפכחת עם השנים. מצעירה נאיבית שמאמינה בממסד, בוטחת וסומכת על אחרים, היא נהפכת לאישה עצמאית, לעיתונאית, שאינה מפחדת לשאול שאלות, לפקפק באמירות, שמסרבת להיות מה שהממסד רוצה שתהיה. היא משתנה, ישראל שסביבה משתנה ויחסיה עם החברה הישראלית משתנים. מעברו השני של הגבול מתאר אסף את מה שעבר עליו במשך השנים שבהן היה הטייס שנעלם. הוא מתאר את התהליך שעבר מרגע נפילתו בשבי, את העינויים והגעגועים, המעברים והתהליכים; את הפגיעה הפיזית וההשתנות הנפשית, את כל הדרך שעשה מאמונה שלמה בכך שיחולץ, דרך ההבנה שהוא נחשב נעדר ונעלם ואולי מת, עד לשינוי העצום שכל זה מחולל בו בהדרגה. בסופו של דבר שום דבר אינו כפי שהיה, כפי שנדמה שהוא אמור להיות, או יכול היה להיות. שיזף מצליח לשרטט מציאות בדיונית הגיונית ומתקבלת על הדעת, גם אם היא שונה מאוד מכל סיסמה ומנטרה שאנחנו רגילים ומעדיפים לשמוע בחיים. כך הוא מצליח ללפות את הקורא, להפנט אותו לסיפור שמכאיב ושורט בנשמה כי בסופו של דבר, למרות פערים שנראים לפעמים עצומים, כולנו שותפים להוויה הישראלית, זו שבה כולם מכירים את כולם. או לפחות את השכנים שלהם. לאורך כל הספר בוחר שיזף לנווט את סיפורו ואת גיבוריו במסלולים שאינם המסלולים הצפויים, אבל הם מספיק קרובים אליהם כדי לשכנע וגם להפתיע. כך עד הסוף - שגם הוא מצליח להיות שונה ואחר, וכל כך הגיוני. בנוסף לקולות של רות ואסף - שיזף מצליח לכתוב בטבעיות בגוף ראשון גבר ובגוף ראשון אישה - יש בספר קול נוסף, מצומם מאוד בהיקפו אבל אפקטיבי מאוד בהשפעתו, המספר הבלתי תלוי המנקד את הדיאלוג בין קולות שני המספרים בפרקים שכותרתם "ראש הממשלה". אלה פרקים שפועלים כנקודות ציון לאורך מסלול התקדמותו של הסיפור על ציר הזמן. פרקי "ראש הממשלה" שמים בקונטקסט חיצוני, כמעט סטרילי, את ההתרחשויות והסערות שחווים הגיבורים, מציינים בלשון דיווח יבשה את המהלכים השונים שנקטו לאורך אותן 25 שנה גורמים רשמיים שונים ונושאי תפקידים שטיפלו בפרשה. דווקא הפרקים הללו, התמציתיים, נטולי הרגש והרגשנות, הם טורדי מנוחה ומצמררים במיוחד. מרגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להניחו; מרגע שסיימתי לקרוא אותו הוא אינו מניח לי. אולי כי כאלה אנחנו באמת, אולי כי עצוב כמה שזה נכון, אולי כי האופציות שמציב שיזף הן כואבות, אבל מאוד אנושיות. ואולי פשוט מפני שזה ספר מצוין.
שורה תחתונה:
ספר כובש בישראליות שלו, נקרא בנשימה אחת, אחר ולגמרי משלנו.
"אשת הטייס שנעלם" מאת צור שיזף. 245 עמודים. הוצאת חרגול - עם עובד

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל תיאטרונטו: 21 הצגות יחיד

הפקה חדשה באופרה: נורמה

ביקורת תיאטרון: הוכחה

ביקורת ספר: מעבר לספק סביר

ביקורת תיאטרון: אלוף הבונים