ביקורת ספר: בקשתה האחרונה

אילנה ברנשטיין מישירה מבט אל המציאות שהיא בודה (גם אם בהשראת אירועים שחוותה מקרוב), ולא ממצמצת. היא רואה הכול בצלילות, ובצלילות דעת, וככה היא משרטטת את קווי המתאר בעלילת ספרה ואת הקווים לדמויותיהם של גיבוריה. הפיכחון הספרותי של ברנשטיין, המתאפיין גם באיפוק סגנוני ולשוני, כובש בעיני, ומעניק ממד עמוק של כנות משכנעת לסיפור, לדמויות וליחסים ביניהן. ברנשטיין מספרת סיפור של חיים על סף מוות צפוי וברור מבלי ליפול לשום מלכודת של סנטימנטליות דביקה או קלישאתית, ודווקא משום כך היא מצליחה לעורר אמפתיה וקשב, מעורבות והזדהות עמוקים. גיבורת הספר היא אלה, סופרת באמצע החיים, אם לשני ילדים בוגרים, שחיה בזוגיות ארוכה עם משורר שרמנטי. היא זו שמבשרת לאמה לילה אחד בטלפון כי לדברי הרופא היא חולה בסרטן הלבלב. אלה גרה בתל אביב. הוריה גרים בחיפה, שם ממשיך אביה, שרלי, ללכת מדי יום לחנות שלו, שבעבר הייתה חנות עתיקות ומתישהו במשך השנים נהפכה לחנות כולבויניקית. אחיה, מוזיקאי, חי בגרמניה. ליאורה, אמה של אלה, היא ילידת הארץ, בת לשושלת שורשית של חקלאים. אביה שרלי, יליד אלג'יר שמורשת הקולוניאליזם הצרפתי דאז טבועה בו, הגיע לארץ במסגרת המח"ל. "אמי ואבי אינם מתעניינים בחיי. אלמלא המחלה גם אני לא הייתי מתעניינת בהם. גם בעבודתי אינם מתעניינים", מספרת אלה בפתח הספר. "בימים רגילים הורי ואני מקיימים קשר דל מאוד, על פי רוב שיחת טלפון שבועית וביקור אחת לחודש וחצי או חודשיים... איש מאיתנו אינו נזקק לקרבה גדולה יותר, וכך מתנהל הקשר יותר מעשרים שנה. חף מרגש אך גם נטול ציפיות", מצהירה אלה ומהדהדת בכך אמת המתקיימת במשפחות רבות, רבות הרבה יותר מאלה המוכנות להודות בה. אלה, הגיבורה של ברנשטיין, מדברת בכנות ישירה ואומרת באומץ את מה שרבים לא מעיזים לומר בקול, או אפילו להודות בו בינם לבין עצמם, בכל הנוגע ליחסים בתוך המשפחה, ודאי לא כשזה מגיע לסיטואציות של חולי, תלות והתנהלות מול מוות צפוי. אלה נאלצת - לא בגלל שמישהו או משהו מכריח אותה, אלא בגלל שזה מה שהיא מרגישה שעליה לעשות - להתקרב שוב להוריה הזקנים, להפוך במובנים רבים למבוגר האחראי עליהם. במקביל להתקרבות הכפויה הזו, נפשית, רגשית וגם פיזית בסופו של דבר - היא מעבירה אותם לדירה סמוכה לביתה בתל אביב - מערכת היחסים הזוגית שלה מתרסקת ומתפרקת.


אלה חוזרת להיות עדה מקרוב, מעורבת בעל כורחה, בזוגיות של הוריה על כל נימיה וחשבונותיה הגלויים והסמויים, ובה בעת להסתיר מפניהם את הזוגיות הקורסת שלה. היא כבר לא הילדה שניבטת מהתמונות באלבום שבדירת הוריה, אבל היא בתם של האנשים האלה, שזרים לאישה שהיא כבר שנים. כשהיא מתעמתת עם אביה הנוכח-נפקד אחרי המעבר של הוריה לתל אביב ומוכיחה אותו על כך שאינו מרפה מהחנות בחיפה ואינו נמצא מספיק עם אמה, הוא מטיח בה, "אז למה עברנו?". ואלה עומדת מולו ומהרהרת: "עומד לפני הזקן הזה שאינו שומע ובקושי רואה, מלך ממזר ומובס שירד מנכסיו, ומטיח בי האשמות בקולו החלוד... העיקר לא לתת את הדין. לא להידרש לחברתה החולה של אמי. כך נהג גם בנו בכל שנות ילדותנו, וכך הוא נוהג בה עתה. דבר לא השתנה... אני גם לא יכולה להיות איתה עשרים וארבע שעות, אני יורה את המילים בלי צנזורה ובלי להתחשב באמי, המחרישה על הכורסה. אני בת חמישים ושתיים, אבא. יש לי משפחה. יש לי עוד ילדים שאני צריכה לדאוג להם... אתה בן שמונים ושמונה ואתה לא מוכן להפסיד יום אחד בחנות, איך ייתכן שאתה מבקש ממני להפסיק לעבוד? אני באמצע החיים, אבא, אני לא יכולה להפסיק לעבוד", אומרת אלה לאביה, שממאן להקשיב. ברנשטיין מיטיבה לתאר את פקעת הקורים המשפחתית הסבוכה במשפחת הגואל, פקעת שמתקיימת כך או אחרת, במידה כזו או אחרת, בכל כך הרבה משפחות. לפעמים זה מצחיק, לעתים זה מצחיק עד דמעות. תמיד זה כן, מדויק, ולכן גם פעמים רבות כואב. הספר מלא בדיאלוגים - בין אלה לבין אמה, בין אלה לאביה, בין הוריה לבין עצמם, בינה לבין בן זוגה וכך הלאה, פיסות חיים ודינמיקות משפחתיות. ברנשטיין משרטטת בצבעים חיים את דמויותיהם של אלה, ליאורה ושרלי, ודרך הדיוקנאות שהיא מעצבת מתבררים הפערים העצומים ביניהם. כזה הוא למשל הדיאלוג בין אלה לבין אמה על אודות בחירת הקריירה של אלה (סופרת) ויצירתה, דיאלוג מצחיק ושורט ואותנטי. "בקשתה האחרונה" נקרא בנשימה אחת, ואף שהסוף לכאורה ידוע מראש (לאן יוביל סרטן לבלב סופני המופיע בפרק הראשון), ברנשטיין מובילה אליו באנושיות, ברגישות, בהרבה מאוד צחוק, פיכחון וישראליות. אך מקרי העיתוי שהספר יוצא בסמיכות לעליית המחזה של ענת גוב "סוף טוב", ואף שנקודת המבט של המחזה היא זו של החולה, לעומת זו של הבת המטפלת בספר, ולמרות שהמחזה מוגדר "פנטזיה מוזיקלית" ועל כן מעוטר בנאמברים מוזיקליים לעומת הספר, ששומר על צביון וטון ריאליסטיים לחלוטין, המשותף לשתי היצירות הוא עיסוק אמיץ, כן וישיר, בחיים בצל ועם מחלת הסרטן.
שורה תחתונה:
ספר כובש באיפוקו, טרגדיה-קומית על חיים, מוות והמשפחה שביניהם.
"בקשתה האחרונה", מאת אילנה ברנשטיין. 307 עמודים. הוצאת כתר

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: מלכת היופי של לינאן

ביקורת ספר: אגם החלומות

ביקורת תיאטרון: כולם היו בני

ביקורת קולנוע: בדרך אל החתולים

ביקורת תיאטרון: שם פרטי