ביקורת ספר: דברי הלילות

כיוון שנהניתי מספרה הקודם של אלה מושקוביץ-וייס, "
כתוב בים
", שמחתי כשהגיע לידי ספרה החדש, "דברי הלילות". אבל שמחתי, כך התברר לי במהלך הקריאה, הייתה מוקדמת מדי: הספר החדש אכזב אותי, הן ברמת הסיפור עצמו והן בסגנונו. הסיפור עצמו עוסק בפסיכיאטר בכיר כבן 60, פרופ' יהושפט בן ארי שמו, אשר נפצע ונכווה קשה בפיגוע בתל אביב ונותר כתוצאה מכך מצולק ומעוות קשה בפניו (וגם צולע). לעומת מראה פניו הפיזי הדוחה, נהפך קולו אחרי הפציעה למעין כלי קסם רחב מנעד שמהפנט אנשים. יהושפט, כך נאמר לקוראים (אין לכך עדויות של ממש המשתלבות בסיפור כחלק ממנו), היה בעברו גבר רב עוצמה, מושך ומבוקש. אחרי שנפגע, התאושש ושב לביתו, הוא פוגש צעירה תימהונית ששמה ליה, סדרנית בסינמטק, המכורה לסרטים ישנים. חלק נכבד מהזמן היא חולמת בהקיץ שהיא בעצמה כוכבת עבר. בזכות קסם קולו של יהושפט, היא אינה נרתעת ממנו ואף מתאהבת בו. הם מנהלים רומן שדועך כשקולו נפגע (זמנית) ומסתיים באקט קיצוני. יהושפט נהפך לחשוד בפלילים ומולו מתייצבת חוקרת משטרה חדורת אמביציה וחריפת שכל (שסוחבת מטען אישי חורג משל עצמה), היוצאת לקרב מוחות מול הפסיכיאטר. התקציר הזה מבטיח יותר ממה שמקיים הספר. העלילה עצמה נתלית בווים מעטים וחלשים מדי סיפורית (הגם שמדובר במעשים ובאירועים קיצוניים) מכדי להצדיק ספר שלם, מה גם שאיש משלושת הגיבורים אינו מהסוג המעורר סימפתיה, אמפתיה או אפילו תיעוב מוחלט. אף אחד מהם אינו מעורר אכפתיות או משכנע, גם לא כל אחד לפי דרכו ומוזרותו. קושי נוסף נובע מהעובדה שהמחברת ניסתה לשלב סיפור ריאליסטי בהפלגות למחוזות הפנטסטי, ואם לא די בכך גם לשבץ סיפור בתוך סיפור (בתוך סיפור), אלא שאף אחד מאלה אינו סוחף או כובש דיו כשלעצמו, וגם ביחד כל האמצעים הללו אינם מתגבשים לתלכיד אחד שיש בו יותר מאוסף פרטיו. הגיבור שפניו וחייו התעוותו נפגע לפי המסופר בפיגוע, אך באותה מידה, מבחינת הסיפור, יכול היה להיפגע בכל צורה אחרת (תאונת דרכים למשל) כי לפיגוע כפיגוע אין כל משמעות בסיפור. כל מצוקותיו בעקבות האירוע נובעות ממצבו בשל תוצאות הפגיעה עצמה (התמודדות עם כאבים, תגובת הסביבה למראהו, דיכאון בשל המצב הפיזי וכולי), לא מאופן ההיפגעות. לקוראים הוא מוצג במשפטים ספורים כמי שהיה מצליחן בכל קנה מידה לפני שפניו הושחתו. ואולם שום דבר מחייו עד לשינוי (כ-60 שנה, גילו) אינו קיים בצורה בעלת נפח כלשהו בעולם הסיפורי שאחריו. לא דמויות (עמיתים, קרובי משפחה, חברים, מטופלים), לא זיכרונות, לא געגועים, כלום.


הוא גם מוגדר כאיש מקצוע מדופלם ורב מוניטין, אבל כל התנהלותו המקצועית בספר אחרי שנפגע די מעוררת חלחלה (הוא מטפל באנשים באפלולית או בטלפון ומסיים את הטיפול בהם בברוטליות, לפי רצונו). אם דמותו מבוססת על אדם אמיתי, אני באמת מקווה שהוא עשה הסבה מקצועית. ציר הסיפור נע בין שני אספקטים בדמותו של יהושפט - פניו המעוותים והשימוש המניפולטיבי שהוא עושה בקולו המיוחד. התיאורים הארכניים עד מייגעים של שני אלה נגועים בעומס יתר מעיק של מטפורות ודימויים ומעוררים אי נוחות, שלא לומר סוג של חוסר אמון ותחושה של הגזמה. "משניגן על כל הארבעה - קול המאהב, קול האב, קול המדריך הרוחני וקול החברה הטובה, עשה זאת כמעט כלאחר יד. במיומנות של נגן וירטואוז חוצה מלודיית המילים בשילוב הקונטרפונקט וההרמוניה המאחדת וברקע, בחשאי ובעדינות, התמשך לו קו אחר לחלוטין שברגע אחד דמה לצ'לו עוגבני ובמשנהו לסקסופון הרפתקני. "היא הרגישה שהיא עצמה הפכה לצלילים השייכים כולם עד האחרון שבהם למערכת הסולמית שלו. היא חשה מובלת, מרצון, אל הטוניקה המובחנת שלו, קשורה ותלויה, מתנודדת בין שמים לארץ בכל פעם שהגביה או הנמיך את קולו" - וכך הלאה, הספר גדוש במטען מכביד של תיאורים ודימויים על הקול והמראה של הגיבור, עד שנדמה לעתים כי מדובר בכלל בתרגיל בכתיבה שיצא מכלל שליטה, ולא באמצעי ספרותי שנועד לקדם עלילה. שתי הצלעות האנושיות האחרות במשולש הסיפורי הן ליה התימהונית והתלושה ואידי הנחושה והחזקה. שתיהן, כל אחת בדרכה, היא סוג של חריג. אבל בנבדל מטיפוסים ספרותיים משונים ואקסצנטרים שיש בשונותם ובחריגותם חן כלשהו המחבב אותם על הקוראים, בשתיים הללו אין דבר כזה. כיוון שכך, קשה לפתח רגש כלשהו כלפי מי מהגיבורים בסיפור המשולש הזה, וגם העלילה, שהייתה אמורה כנראה להיות דרמה גדולה, מתכווצת לממדי מלודרמה טלנובלית הכורעת תחת נטל ערימות מלל מתישות.
שורה תחתונה:
עדיף לקרוא את ספרה הקודם של מושקוביץ-וייס.
"דברי הלילות" מאת אלה מושקוביץ-וייס. 219 עמודים. הוצאת ידיעות ספרים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: הלילה השנים עשר

ביקורת קולנוע: ארוחות אמצע אוגוסט

ביקורת ספר: הנוסע הסמוי

ביקורת תיאטרון: דון ז'ואן

ביקורת קולנוע: קר עד העצם