ביקורת ספר: דקה דומייה

על שפת ים בעיירה קטנה בגרמניה, בקיץ אחד לפני שנים רבות, בעידן שבו תלמידים קמו לכבוד מוריהם ובני 18 עדיין ניחנו באמת בתום נעורים, מתאהב כריסטיאן, תלמיד כיתה י"ב, בסטלה, המורה הצעירה שלו לאנגלית. ולא השערורייה שבקשר שנהפך לרומן בין התלמיד למורה הוא הסיפור הגדול שבנובלה הקטנה (93 עמודים) הזו של זיגפריד לנץ, "דקה דומייה", אלא האהבה שחווה התלמיד, אהבה ראשונה, אהבת בוסר. והמוות, מותה הפתאומי של המורה הצעירה. והכורח הבלתי נמנע וכמעט בלתי אפשרי שלו להמשיך הלאה, עם החיים שנמשכים. כריסטיאן הוא המספר, שמספר למאזין מהצד, אבל בתוך כך גם מדבר עם אהובתו שאיננה עוד. נקודת הזינוק לשטף דבריו היא האזכרה הנערכת למורה, שהייתה אהובה ונערצת על רבים מתלמידיה כפי שמתברר. ההתחככות באבל המוחצן, בטקסיות, באבלים האחרים סביבו, היא שמניעה את כריסטיאן לדבר, לספר, להסביר ולנמק. ומתיאור האזכרה ומה שנאמר ונעשה בה הוא חוזר אחורה בזמן ובזיכרונות ומשחזר את תולדות הקשר שנרקם בינו לבין מורתו, את סיפור האהבה הזו, שמילאה את כל כולו. כריסטיאן מספר את הסיפור בדילוגים, בקפיצות, בתזזית רגשית של אדם צעיר מאוד, נסער מאוד. לנץ משתמש לשם כך באמצעי ספרותי של מעברים מדיבור בגוף שלישי לפנייה בגוף ראשון - מכריסטיאן אל סטלה - לפעמים גם באותו משפט עצמו. הדבר מחדד אמנם את תחושת סערת הנפש שלו, אבל לעתים גם מכביד על הקורא את רצף הקריאה. סיפור הרומן הזה, שלכל אורכו ברור כי סטלה - שהיא אמנם המורה, המבוגרת האחראית, אך כנראה קרובה מאוד בגיל ובנשמה לתלמידיה - נהנית ממנו, נסחפת ונעתרת לו, ולמרות זאת היא גם עצורה ומפוכחת בו, לבטח יותר מכריסטיאן המאוהב עד מעל לאוזניו (פה ושם הוא משחזר שיחות ביניהם שבהן אמרה לו דברים ברוח זו), נדון מראש לכישלון. העניין הוא שהרומן אינו נכשל בשל פער גילים, בשל היחסים הפורמליים בין השניים (מורה-תלמיד), גם לא בגלל נורמות ומוסכמות חברתיות, בגלל חוק יבש, לחצים משפחתיים או אחרים.


המוות, הוא שהורג את הרומן בין כריסטיאן לסטלה. המוות של סטלה, שנמחצת בתאונה נוראית לעיני כריסטיאן, בין המזח לבין ספינת מפרש המתנגשת בו. כריסטיאן נהפך מצופה נחרד למי שמושה אותה מן המים ודוהר באמבולנס לצדה לבית החולים. עם חברים לכיתה הוא בא לבקר אותה, אבל היא מתה בתוך זמן קצר בגלל פגיעות ראש חמורות. והוא, שנאלץ עד כה לשמור את אהבתו בסוד, נאלץ עכשיו להתמודד בסוד עם ממדי כאבו, שאינם ידועים לאיש. לנץ הוא סופר מחונן שמיטיב בדרך כלל לכתוב על ואל הנפש והרגש מבלי להתפלש בו בעודפי מילים. עם ספריו הקודמים, המרשימים-נוגעים ומעוררי מחשבה, שתורגמו לעברית נמנים "הפלגה אחרונה" והנובלה "אוניית המגדלור" שראתה אור בשנה שעברה (לביקורת:
לחצו
). "דקה דומייה" נופל מהם בהרבה לטעמי. לנץ, כמו לנץ, תמציתי גם הפעם, כמעט מזוקק בניסוחיו, חסכן ודייקן במילים. אלא שהפעם, דווקא כשמדובר במפורש וישירות בסיפור על אהבה שנוגעת במוות, שני רגשות אנושיים כה עזים ומרכזיים, הוא אינו מצליח לרגש באמת, לגעת עמוק. אולי זה עירוב לשון המספר שנעה, כאמור, הלוך ושוב בין פנייה בגוף ראשון לאהובה המתה לבין פנייה בגוף שלישי למאזין. אולי זה האיפוק של המספר שהוא בעצם כה מעורב, שמרחיק את הקורא ממנו. ואולי זה עצם הסיפור, שאמנם מתרחש בזמן עבר, אבל בקריאה בזמן הזה קשה להיסחף בו כבסיפור אהבה נטו, כי במושגי הזמן הזה מדובר בסיפור של אהבה אשר נחשבת ונתפסת מראש כמעוותת ואסורה. ואולי זה בכלל משהו אחר, שחומק מהגדרה ברורה אך תוצאתו ניכרה בי: לא התרגשתי, לא נכבשתי ולפרקים - למרות שהספר כאמור מאוד קצר - אפילו לא הצלחתי לשמור על ריכוז גבוה.
שורה תחתונה:
לא המומלץ בין ספריו של לנץ שיצאו בעברית; עדיף הספר "הפלגה אחרונה".
"דקה דומייה" מאת זיגפריד לנץ. מגרמנית: רחל בר-חיים. הוצאת מחברות לספרות. 93 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: מכולת

ביקורת תיאטרון: מוריס שימל

ביקורת ספר: היום שלפני האושר

ביקורת תיאטרון: איחש פישר

מועדון הספר הטוב: ראיון עם אלי עמיר