ביקורת ספר: האוסף

אין להכחיש: הקיץ כבר פה (עזבו אתכם מדקדוקים קלנדריים של חזאים) ויעיד על כך השרב הכבד והמכביד של הימים האחרונים. כיוון שכך, אפשר להכריז גם על פתיחת עונת "ספרי הקיץ" כפי שמכונים מעבר לים כל הספרים הקלים-עד-קלילים, מסוג הספרות הלא-מעיקה במשקל נוצה, הכוללת בין השאר גם מותחנים (הזן שמשום מה, דווקא בארצנו הקטנטונת, אוהבים יותר לכנות "ספרי טיסה"). "האוסף" של ג'ק קרלי האמריקני הוא בהגדרה בדיוק מסוג המותחנים שהולמים את מזג האוויר, את מצב הרוח ואת מצב הצבירה הקיציים. יש בו אקדח שנשלף ויורה כבר בהקדמה, צמד שוטרים (גיבורים חוזרים של המחבר) - האחד רווק מיוסר הסוחב היסטוריה משפחתית קשה והשני גברתן בעל לב זהב וכישורי נהיגה מהגיהינום, יש גופות שמתרבות, תיאורים מבעיתים בגבול הסביר, שוטר ותיק בתפקיד הזקן החכם וכתבת טלוויזיה בלונדינית בתפקיד היפהפייה המעצבנת שמתגלה (כמובן) כנכס אינטלקטואלי. יש קצת אמנות, פסיכולוגיה בגרוש, תמהונים ופסיכופתים, רמזים סתומים ותפאורת רקע של "מקום אחר": מובייל, אלבמה, עם נופי חופים ונופש ומזג אוויר מהסוג ההפכפך, שסערותיו ורגיעותיו המתחלפות הולמות את תנודות העלילה. צמד הבלשים ריידר ונאוטילוס מתמחים בפסיכופתים ובסוציופתים, מה שמגדיר מראש את מרחב המחייה של העלילה בכל הקשור למניעי ה"רעים" מחוץ לתחומי ההיגיון המקובל. הפתיחה, המתארת סצנת רצח והתאבדות בבית משפט 35 שנים קודם לתחילת עלילת הסיפור העכשווית, מרמזת על קשר לעבר, שמתברר לאשורו רק עם פענוח התעלומה. בדרך מתחקה צמד הבלשים אחרי שורה של מעשי רצח שמהדהדים את מעשי ידיו של רוצח סדרתי שמת זה עשרות שנים. הבלונדה מהטלוויזיה נדבקת אליהם בהתחלה בכוח ובהמשך בכיף, המרדף מרחיק עד פריז וחודר אל קהילה של אספנים סוטים ודוחים במיוחד - אספנים של חפצי רוצחים.


זהו מותחן יעיל לסוגו, שמעביר את הזמן בלי לאמץ או לרגש את הקורא בשום צורה ואופן. גיבוריו נשארים פלקטיים במהותם למרות מאמצי המחבר לעגל את דמויותיהם (למשל, בעזרת הביוגרפיה של הבלש ריידר), ואינם מעוררים אמפתיה או סימפתיה מיוחדת. האירועים עצמם, מניעיהם ומחולליהם, כולם מנותקים ומרוחקים מאוד מהקורא הממוצע, כך שלא נשקפת סכנה ממשית להפרת שלוותו הקיצית. המידע הנוסף השזור בעלילה - במקרה הזה קורטוב של אמנות - אינו עשיר דיו כדי להעניק לקורא באמת חוויה של "ערך מוסף". במילים אחרות, זה מותחן לא רע ולא טוב, זה בעיקר מותחן סתמי. אפשר למצוא ולקרוא עוד עשרות כמוהו, אין בו שום ייחוד לטוב או לרע (אם כי העטיפה שעיצב דור כהן בהחלט יפה). לא אחת אני שואלת את עצמי מה סוד הצלחתם של מותחנים כאלה בחו"ל, שהרי הם אינם טובים יותר או סתמיים פחות בשפת המקור. אולי זו העובדה שחלק מהנופים ומהטיפוסים המאכלסים את העלילות הללו הם חלק אינטגרלי יותר מהחיים שם מאשר כאן, אולי העובדה שבמקום כמו ישראל, עיסוק ברוצחים סדרתיים פסיכופתים איננו בדיוק בריחה אולטימטיבית מהמציאות היומיומית המלחיצה, ואולי העניין הוא שאם כבר מותחן סתמי - אצלנו מעדיפים סתמיות אחרת. ואולי בכלל, כמו ביחס לכל ז'אנר ספרותי אחר, גם כשזה נוגע לספרים במשקל נוצה, איש אינו יודע לשים את האצבע בדיוק על אותו "משהו" שהופך ספר אחד לפופולרי מאוד ומטיל את האחר לתהומות הנשייה.
שורה תחתונה:
שני בלשים, בלונדינית אחת ושלל גופות. סתמיות שכזו.
"האוסף", מאת ג'ק קרלי, מודן הוצאה לאור; מאנגלית: אריה חשביה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת טלוויזיה: גירושים נפלאים

ביקורת ספר: המפגש

ביקורת טלוויזיה: סוזנה הבוכייה

פסטיבל ישראל: הכינו את הכרטיסים

ביקורת תיאטרון: ג'וני הלך

ביקורת קולנוע: הזדמנות אחרונה לאהבה