ביקורת ספר: הביקור

נתחיל מהסוף: "הביקור" הוא ספר נהדר. ספר הביכורים (הבשל בדיוק במידה) של הילה בלום נקרא בנשימה עצורה (והוא לא מותחן, אלא משוואת חיים עם נעלם), כובש בנפתולי עלילתו הנעה קדימה, אחורה ולצדדים בזמן ומענג עד קצה כל מילה שבו, שמשמחת את הנשמה כמו רסיסי קצפת שמלקקים עד תום מצלחת קינוח נפלא. בלום מספרת את סיפורה של משפחה אחרת, זו המכונה "חדשה" ובספר - "משפחת טלאים", משפחה שמורכבת מגבר ואישה, בתם המשותפת ובתו מנישואיו הראשונים. משפחה שעל כן מכילה לא רק את ההיסטוריה הנוצרת שלה, אלא גם את זו של המשפחה שהתפרקה ושחלקים ממנה נמצאים בתוכה, כמו גם את ההיסטוריה של כל ספיחיה: הורים משני הצדדים, אחות, אקסית ואקסים מיתולוגיים. נילי היא מתרגמת ספרותית, נתי הוא מהנדס היי-טק. הם ירושלמים, נשואים תשע שנים. יש להם בת משותפת, בת חמש, בשם אסיה, והם מגדלים גם את בתו של נתי מנישואיו הראשונים, דידה (קיצור של ידידה). בפתח הספר, בדיוק בשיאו של גל חום, כששתי הבנות אינן בבית - הגדולה נסעה לאמה שבאמסטרדם והקטנה נסעה לאילת עם דודתה (אחות אמה), הם מקבלים שיחת טלפון מפתיעה מפריז, שיחת טלפון שמערערת את האיזון השברירי של חיי המשפחה. המטלפן הוא מיליונר צרפתי שנילי ונתי פגשו בלילה האחרון של חופשה רומנטית שעשו בפריז תשע שנים קודם לכן, לפני שנישאו, שבעה שבועות בלבד אחרי שהכירו. המפגש המקרי הבודד אירע במסעדת פאר, בסיומה של ארוחה יוקרתית ויקרה שהשתבשה. המפגש המתקרב המחודש עם הצרפתי מעברם מציף ומעלה שורה של זיכרונות, רסיסי חיים מכל מיני תקופות והקשרים. אט-אט בונה בלום לא רק את סיפור הקשר הצרפתי ההוא, אלא בעיקר את דיוקנה של המשפחה על כל מרכיביה, יחסיה ואיזוניה. נילי ונתי, זוגיות ויחידים, אסיה ודידה, יחסי אחיות, זיכרונות ילדות וקרעי הורות, אקסים ואקסיות, מילים שהוטחו, דברים שנשתקו, שיגעון ואלצהיימר, חרדות וטעויות, נפש וגוף, רומנטיקה והרגל, בגידות ומעידות, מצבי חירום ושגרה מסמאת, פכים קטנים ושגיאות גדולות, חצאי אמיתות ושקרים, אובדן ושכחה, טעמים וריחות - כל הפרטים הקטנים שמצטרפים לחיים שלמים מתקיימים במרחב המחיה של המשפחה הזו ושל הסיפור הזה. בלום, אמנית של מילים (זהו ספר הביכורים שלה, אבל היא עורכת ספרותית רבת ניסיון ומוניטין), מצליחה לחולל קסם מילולי - לנסח בדייקנות, בחן וביופי כל פיסת חיים, כל מגע ותחושה, רגש ובדל מחשבה; היא מצליחה לתרגם למילים עולמות פנימיים שלמים, דברים שכל אחד חושב-מרגיש-חווה כך או אחרת בשלב כלשהו בחיים. הספר הוא חגיגה של שפה, שמזכירה שוב עד כמה העברית היא עשירה, גמישה ונגישה. ובשפה הקסומה הזו טומנת בלום אוצרות קטנים ומנצנצים של אבחנות דקות וחדות, של אירוניה ואמיתות מושחזות, של ראייה מפוכחת ושיפוט מציאות נכון וכן. כל אלה הם כמו תמרורים זוהרים על הכביש המהיר שבו היא מסיעה את עלילת חייהם של גיבוריה, שנעים - כמו חיים אמיתיים - בקצב של זמן ושל אסוציאציות, בין הסחות חיצוניות לזיכרונות מסיתים, בין פרשנויות בזמן אמת לפרשנויות בדיעבד, בין הבנה ילדית להבנה בוגרת, בתוך העולם הסובב אותם שבו כל הזמן קורים דברים ובעולם הפנימי שגם בו כל הזמן קורים דברים, אבל אחרים.


בלום בוחנת באמצעות ההיסטוריה הגלויה של גיבוריה וההיסטוריה הסודית שלהם שנגלית כיצד אנשים מתמודדים עם בחירות שהם עושים בחיים, לעתים בחירות קטנות לכאורה, שנעשות בהיסח הדעת, ברגע, ובכל זאת משפיעות ומשנות חיים לטווחים ארוכים. היא בוחנת את המנגנון האנושי שיוצר בכוונה, או שלא במתכוון, את גרעיני הסודות והשקרים שזרועים בכל משפחה ויוצרים את שדה המוקשים המשפחתי הסמוי מהעין, המאיים בחשאי, זה שבדרך כלל קשה כל כך לחשוף ולפרק, ואשר עלול יום אחד להתפוצץ ולהרוס הכול. המון דמויות משנה ועלילות משנה - זערוריות, קטנות וחשובות - שזורות בעלילה המרכזית של הסיפור, מפענחות ומאירות את הגיבורים, את רובדי אישיותם ומבוכי יחסיהם. בלום מצליחה גם במשפטים ספורים, לעתים אפילו במילים ספורות, לאפיין כל אחד מהם, למלא אותם בתוכן ובנפח, להעניק להם ממשות ובכך להעשיר את הסיפור (ולו היה זה מחזה, באמת אפשר היה לומר שאין כאן תפקידים קטנים). היא מצליחה לספר סיפור מסעיר על חיים רגילים על פניהם, ליצור דיאלוגים לגמרי מדוברים, ולקרב את הקורא לסיפור מבלי לרדד את העלילה או להנמיך את השפה. והיא שופעת הומור, גם עצמי. כך למשל נילי, הגיבורה, עוסקת בתרגום ובעריכה ספרותית (בלום כאמור עורכת ספרותית), וככזו יש לה שלל הזדמנויות לצחוק קצת ולגחך על סופרים ועל כתיבה. על הקלות הבלתי נסבלת של כתיבה בימינו היא מהרהרת: "הזמינות הבלתי נסבלת של הכתיבה הופכת אותה לכדורגל של האמנויות. מספיקות שתי אבנים גדולות לסמן שער ביקום; מפיות ובדל עיפרון הם כל שתצטרך כדי להזניק לדרך את רב המכר הבא", ועל סופרים: "סופרים אוהבים להגיד דברים כאלה: הדמויות קרמו עור וגידים... הדמויות הוליכו את העלילה. זה משווה לספרים שלהם איכות של אמת, שהיא ההפך מבדיה... זה הופך אותם עצמם לסוג של מדיומים, בשונה מאנשים שמחטטים בשוק המציאות של דמיונותיהם כמו זקנות מטורפות בפחים".
שורה תחתונה:
ספר שאי אפשר להניח מהיד, אבל גם לא רוצים שייגמר.
"הביקור", מאת הילה בלום. 411 עמודים. הוצאת זמורה-ביתן

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אמא שלו

ביקורת קולנוע: אלוהי הקטל

ביקורת תיאטרון: אחים בדם

ביקורת ספר: עזים

ביקורת ספר: אושר בכל מחיר