ביקורת ספר: החקיין

בסצנה משעשעת אחת בספר "החקיין" מנהל הגיבור, צעיר בריטי בשם מארק טרייס שחולם להיות סופר ועד שזה יקרה עובד כשולייתו של עורך כתב עת ספרותי, שיחה עם סופר אופנתי בהשקת ספרו. הסופר מתעניין בו, ומארק מתוודה שטרם מצא את "קולו הספרותי". "אף אחד לא 'מוצא את הקול שלו'", שח לו הסופר חתן ההשקה. "כולם גונבים את הקול של מישהו אחר ומשפרים אותו". וזו אולי תמצית הסיפור של דייוויד בלבין הבריטי, שזהו ספרו הראשון למבוגרים. גיבורו, שכה מתאווה להוציא תחת ידיו יצירת מופת ספרותית ולהיות מישהו שהוא משהו בסצנה הספרותית הבריטית, ואם לדייק - הלונדונית, אינו מצליח להגות אפילו קצה עלילה קוהרנטית מקורית משל עצמו. כך לפחות הוא סבור. בלית ברירה, כדי בכל זאת להתאמן בכתיבה, הוא פונה לאפיק שבו התגלה במקרה כבעל כישרון בילדותו - חיקוי כתיבתם של סופרים דגולים. כשהיה בן 14 קיבלה כיתתו שיעורי בית לכתוב משהו ברוח דיקנס. מארק עשה שיעורים יותר מדי טוב - המורה סירב להאמין כי כתב בעצמו את העבודה ועמד על כך שיודה מאיזו יצירה של דיקנס העתיק אותה. בגיל 17, אחרי הצטיינות יתרה בלימודים ואפס הצלחה בחיים חברתיים, הוא עוזב את בית אמו (החד-הורית) בל?ים ונוסע לשנה לפריז, נחוש להידמות לגיבורי הספרות שהוא מעריץ, שחיו בפריז או כתבו בה ועליה. בין היתר הוא רוכש מכונת כתיבה ישנה ומשרבט להנאתו חיקוי קטן של המינגוויי. את שאר זמנו הוא מבלה בהוראת אנגלית לפתיינית בת 14 ובהוראת צרפתית לאמריקנית בת 21 המבקרת בעיר עם אביה, שבה הוא מתאהב חיש קל. דבר מוביל לדבר, ומה שמתחיל בטעות שעושה מארק בתום לב מתפתח לפרשייה שמחוללת מהומה בביצה הספרותית, כאילו התגלו כתבי יד אבודים של המינגוויי, וגם להסתבכות שלו מול צמד האמריקנים, שמתגלים לא רק כאב ובת (מאומצת), אלא גם כבעל ואישה וצמד נוכלים. מארק שבור הלב שב לאנגליה, סועד את אמו הגוססת מסרטן ואחרי מותה עובר ללונדון, ללמוד באוניברסיטה.


אלא שהלימודים מתגלים כלא ממש מרתקים וחיי החברה שלו אינם משתפרים. גם מצבו הכלכלי לא מזהיר, וכך הוא מתגלגל למשרדיו של כתב עת ספרותי כושל ונהפך ליד ימינו והכולבויניק של העורך-המו"ל של המגזין, משורר ועורך דעתן, ידען, שתיין והומוסקסואל - בקיצור התגלמות סטריאוטיפ האושיה הספרותית שמארק מעריץ בדמיונו. מפה לשם מוצא עצמו מארק מחקה ומזייף סיפורים קצרים של גרהאם גרין ורואלד דאל, הכול לתפארת כתב העת ולטובתו כמובן, וגם הולך ומסתבך ברשת של שקרים ותרמיות שרק לחלקן הוא מודע. צמד הנוכלים האמריקנים שב ומפציע בשמי חייו ומבקש לרכוש את ארכיון כתב העת העומד בפני סגירה, הסופרים שהוא מחקה מתים בזה אחר זה כמו זבובים, שרפה מסתורית פורצת במשרדי כתב העת, האמריקנים מאיימים לחשוף את מעשיו וכן הלאה תסבוכות וסיפורים, עד לסוף - שלא נגלה. בלבין כתב ספר עם קריצה על סופרים, ספרים והביצה הספרותית, על התמימות והצביעות של העולם זה, על האופנות המתחלפות והגחמנות שבו, על עבודת הכתיבה - באמת לעומת בפנטזיה הרומנטית של החולמים להיות, על התרמיות הגדולות והקטנות, התחרות, המאבקים, על אנשי עסקים שעושים ביזנס מספרים ואנשי ספרות שאינם מצליחים להתפרנס מכתיבה. כל מי שאוהב סיפורים על כתיבה וסופרים, על תהליכי יצירה ועל עולמם של יוצרי מילים - ייהנה מהספר, שכאמור נכתב בחיוך, לרגע לא בכובד ראש (למרות שהגיבור, נעבעך, סובל לא מעט). זה משעשע, מרענן ונחמד לראות את בלבין חושף את הביצה הספרותית הבריטית ומלגלג עליה בחביבות. כמה מנחם לראות שהפוזה היא אותה פוזה (אח, ההשקות) והקשיים אותם קשיים (סופרים לא מסוגלים לחיות מכתיבה, כתבי עת נלחמים על הקצבות זעומות), גם כשכל זה מתרחש בלונדון ובמקור - באנגלית במבטא בריטי. קצת התאכזבתי מסופו של הספר, אבל אולי זה בגלל שגם אני לפעמים קצת רומנטיקנית בנשמה, ולכן קיוויתי וציפיתי למשהו אחר. אבל גם ככה, זהו ספר חביב בהחלט.
שורה תחתונה:
סיפור נחמד על איש שיודע להעתיק מילים, לא לחבר אותן.
"החקיין", מאת דייוויד בלבין. תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת אחוזת בית, 246 עמודים
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: אהבה בהחלפה

ביקורת ספר: צל של מלאך

בשביל מה להרים רגליים עד האוזניים כמו סוס

ביקורת תיאטרון: לרקוד ולעוף

ביקורת קולנוע: זוהי סדום