ביקורת ספר: היום שלפני האושר

"היום שלפני האושר" הוא ספרו החדש של ארי דה לוקה, שיצא במולדתו, איטליה, בשנה שעברה וראה עכשיו אור בעברית. הספר החדש הוא במובנים רבים ספרו המוכר של דה לוקה: שוב הוא חוזר לנאפולי של אחרי מלחמת העולם השנייה שעדיין חיה בצלה, נאפולי של שנות החמישים של המאה העשרים, שבה אנשים פשוטים הם פילוסופים של החיים וילדים מלאי תום נדרשים להתבגרות מואצת. דה לוקה כותב כבר שנים, בגרסאות שונות אך דומות, את החוויה הזו, השואבת מן הסתם גם מעברו שלו, כיליד ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת בנאפולי, שהיה פועל בראשית דרכו כאדם בוגר. גיבוריו הפשוטים-חכמים עטופים תמיד בפיוט אנושי וסיפורם תמציתי, נוגע בלב, בלבה, בעצבים חשופים. דה לוקה לא כותב רומנים ארוכים, רחבי יריעה, הוא כותב נובלות תמציתיות וממצות. דה לוקה, על סגנונו, אופי סיפוריו ומהותם, קנה לעצמו קהל גדול ורחב של קוראים ואוהדים ברחבי העולם. טביעת ידו מזוהה, ברורה ואופיינית. אפשר להגדיר את כתיבתו כסוג של סיפורי התבגרות, סיפורי חוויה רוחנית המשלבים בסגנונם פיוט ופשטות, תום וחוכמת חיים. במובן מסוים, כל ספריו הם סוג של שכלול ושיוף וליטוש של הוויה-חוויה מרכזית אחת. והשאלה היא, כמובן, כמה מאותו הדבר הקורא רוצה ו/או אוהב לקרוא ומה מכל המבחר הוא הטוב ביותר. שאלה של טעם. ב"היום שלפני האושר" הגיבור המספר הוא נער יתום, שבראשית הסיפור הוא בן שמונה ובסופו בן 18, נער שחי בחדרון בבניין שהשוער שלו, דון גאטנו, הוא האיש שבעצם מגדל אותו ומלמד אותו על החיים, החונך שלו, מורה לחיים, סוג של אב רגשי ורוחני. הילד בן השמונה מנסה לצוד את תשומת לבה של ילדה שהיא בערך בת גילו וגרה בבניין בקומה השלישית, תוך כדי משחק כדורגל. הוא השוער, הסופג הכול במגרש, ומחוצה לו הוא סופג את כל סיפוריו רבי המשמעות והרבדים של דון גאטנו, בעיקר על חוויות המלחמה. יום אחד הילדה נעלמת וחוזרת רק כעבור שנים, כשהם בני 18. היא מאורסת לפושע, חושקת בילד-הנער ומגלה סוד.


בסופו של דבר, כפי שאומר לו מלכתחילה דון גאטנו, היא לא בשבילו והצעיר לא רק חווה את זה, הוא מבין את זה ומקבל את זה, יחד עם שלל תובנות אחרות על החיים בכלל ועל חייו שלו בנאפולי בפרט. אצל דה לוקה, כמו אצל דה לוקה, שזורות בסיפור אמירות חכמות מפי אנשים פשוטים, פילוסופיה שמסתווה כחוכמת חיים ורחוב. "בספרים ניכר החותם של האיש, יותר מאשר בבגדים, בנעליים", אומר דון ריימונדו, מוכר הספרים, לנער חובב הקריאה. "היורשים נפטרים מהם מתוך גירוש שדים, כדי לסלק מעצמם את רוח הרפאים. התירוץ הוא שהם צריכים את המקום, שהם נחנקים מהספרים. אבל מה הם שמים במקומם בקירות... הריק שנשאר על פני הקיר בגלל ספרייה שנמכרה הוא הכי עמוק שאני מכיר. אני לוקח איתי את הספרים שנשלחים לגלות, אני נותן להם חיים שניים", מסביר מוכר הספרים לנער, לקוראים. ולמרות שיש גם כאן, כמו בספרים אחרים של דה לוקה, טקסטים עמוסי משמעות, למרות - ואולי בגלל - שמדובר בחומרים מוכרים של דה לוקה ביותר ממובן אחד (הרבה דברים יישמעו מוכרים למי שקראו מספריו הקודמים), התחושה הכללית בספר הזה איננה של שיבה למחוזות מעניינים ומעשירים אלא של חזרתיות קצת מעייפת, אפילו סוג של מחזור. למרות הסגנון הלשוני הפיוטי-מעשיר של דה לוקה, קשה שלא לראות דרכו הפעם סיפור מאוד קטן ולא ממש מרגש. כן, שוב יש כאן במרכז ילד קטן-גדול, חכם ותאב דעת, שלידו מבוגר מלא כרימון בחוכמה עממית, ובכל זאת - זה לא ממש זה. ארי דה לוקה כבר עשה את זה יותר טוב ב"הר אדוני" שיצא כאן ב-2003, המספר את סיפור אהבתם של שני ילדים בני 13 באותה נאפולי של אותה תקופה. אוהבי דה לוקה, שלא מפריע להם לקרוא עוד מאותו הדבר, גם אם פחות טוב, ישמחו בוודאי גם על הספר הזה. מי שאינם מאוהדיו המושבעים יכולים לדלג על "הרגע שלפני האושר" ועדיף שיחפשו את אחד מספריו הקודמים כדי להתוודע אליו (אם שואלים אותי, אז "הר אדוני" הוא דה לוקה במיטבו).
שורה תחתונה:
דה לוקה מוכר מדי ולא מיוחד מספיק.
"היום שלפני האושר" מאת ארי דה לוקה. תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. הספריה החדשה, 137 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: איחש פישר

מועדון הספר הטוב: ראיון עם אלי עמיר

מועדון הספר הטוב: מה שנשאר

ביקורת קולנוע: חיים כמו שמכירים

ביקורת ספר: הנערה שבעטה בקן צרעות