ביקורת ספר: המתיקות שבתחתית הפאי

פלביה דה לוס היא כימאית חובבת עם חיבה יתרה לרעלים. והיא גם בלשית חובבת. ואנגלייה. ובת 11 בלבד. שחיה עם אביה, אלמן תימהוני ומסוגר ואספן בולים נלהב, ושתי אחיותיה הבוגרות ממנה ושונות ממנה עד מאוד, באחוזה כפרית מתפוררת באנגליה של ראשית שנות ה-50 של המאה העשרים. את שיגרת הניסויים ברעל שהיא עושה - היא בדיוק בעיצומו של ניסוי להרעלת הליפסטיק של אחותה בת ה-17 - מפר גבר זר, הנופח את נשמתו לנגד עיניה הסקרניות באמצע ערוגת מלפפונים בגינת האחוזה, לא לפני שהוא ממלמל באוזניה מילה סתומה וחסרת פשר. פלביה הצעירה כרונולוגית היא בעצם נשמה בת 40 בעלת מוח מבריק, שנתונה זמנית בגוף של ילדה, ולכן, כמובן, לא זו בלבד שהיא אינה נרתעת מהמת המוטל לפניה, אלא להיפך: היא מחליטה מיד ובלי היסוס לחקור את התעלומה שבערוגה, לאו דווקא בשיתוף פעולה עם מפקח המשטרה המוזעק למקום. "המתיקות שבתחתית הפאי" (יש גם פאי בלב העלילה, לא לדאוג, פאי פודינג אנגלי תקני ולא טעים - לפחות בעיני פלביה ובני משפחתה), הוא רומן בלשי בטעם של פעם, לא רק בשל מיקום העלילה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אלא בשל העובדה שהוא מעורר הנאה פשוטה ובסיסית כפי שעשו בלשים של פעם. זהו ספר נחמד במובן החיובי של המונח. כן, יש כאן רצח, יש גופה, יש אלימות שרוחשת מתחת לפני השטח, מאיימת ומתפרצת מדי פעם, אבל האירועים המתוארים אינם מבוססים בדם, אין תיאורים גרפיים מזעזעים ודוחים, והמטרה אינה לבדוק את חסינות קיבתו של הקורא, אלא לעניין ולשעשע אותו. כן, יש כאן משפחה מאוד דיספונקציונלית (אב דכאוני ומתבודד שלא ממש מטפל בבנותיו, שלוש ילדות שגדלות בעצם די בעצמן כשביניהן פער גילים גדול, שלא לדבר על אישיות שונה לחלוטין, אם שמתה מזמן - שתיים משלוש הבנות כלל אינן זוכרות אותה - אבל נוכחותה המיתית מרחפת על פני הבית, עובד מסור לאב שפעם היה סוג של עוזר אישי, אבל מאז המלחמה הוא סובל מהלם קרב, אינו יציב בנפשו ועוסק בעבודות גינון מזדמנות וכן הלאה), אבל הגיבורים אינם עוטפים את המציאות שלהם במלנכוליה עגמומית, להיפך.


יש כאן הרבה שמחת חיים וסקרנות תמימה ובריאה, בעיקר הודות לזווית ההסתכלות של הגיבורה ולאישיותה - ילדה שהיא אמנם מאוד בוגרת בחשיבה הלוגית שלה, אבל נשארת כל הזמן ילדה, וזה קסמה וקסם הספר. היא אמנם גאונית קטנה, שיכולה לרחרח מרכיבים כימיים בניחוח שנישא באוויר ויודעת לעשות תחקיר ולהסיק מסקנות לוגיות ברמה שהייתה מספיקה לעבודת סמסטר במכללה, אבל כשמבוגר זר מאיים עליה היא מפחדת כמו כל בת 11 ממוצעת. היא אולי יודעת לפרוץ מנעולים, אבל היא גם מתמרנת בלי חשבון את המבוגרים סביבה במניפולציות קטנות ובשקרים ילדותיים. אלן ברדלי הקנדי, מחבר הספר, זכה עליו בפרס "דאגר" הבריטי לספרי מתח בקטגוריית "ספר ביכורים". זהו ודאי לא ספר שטעמו כטעם ביכורים - הוא בשל להפליא, הן במבנהו, הן בשמירת כללי הז'אנר וניצולם עד תום, הן בעיצוב דמויות ססגוניות ומלבבות, הן בעלילה והן באווירה הכללית שהוא יוצר ומתאר. ברדלי משחזר ומעצב היטב את תפאורת העלילה, שכולה בנויה על מעברים ושינויים: הילדה שעל סף ההתבגרות, האחוזה המשפחתית המתפוררת של השושלת שירדה מנכסיה, החברה הבריטית והעולם בכלל המשתנים אחרי מלחמת העולם השנייה באמצע המאה ה-20, וכן הלאה. ויש כמובן לא מעט קסם במיקום עלילת מתח בזמן עבר שהוא מספיק קרוב כדי לעורר נוסטלגיה, אבל בשום אופן לא שעמום, בתקופה נטולת מחשבים ואינטרנט שבה הטלפון ומכתבים היו אמצעי תקשורת מתקדמים, עידן נטול בדיקות די.אן.איי וטכנולוגיות מתקדמות, שבו איסוף בולים עדיין נחשב תחביב מרתק בעיני מיליונים ומספרי טלפון היו בני חמש ושש ספרות.
שורה תחתונה:
רומן בלשי כיפי, רווי בדיוק במינון הנכון של נוסטלגיה ותום.
"המתיקות שבתחתית הפאי" מאת אלן ברדלי, הוצאת מטר. מאנגלית: אסנת הדר. 322 עמודים

עוד על תרבות ובידור:

לקראת שידור: סרוגים

ביקורת קולנוע: שרלוק הולמס

ביקורת תיאטרון: השוטר אזולאי

ביקורת ספר: אמת

ביקורת תיאטרון: לילה במאי