ביקורת ספר: הנאום הסודי

טום רוב סמית הבריטי הוא סופר מותחנים צעיר (יליד 1979) שקנה תהילת עולם בספרו הראשון, "ילד 44", שאותו מיקם בזמן ובמקום רחוקים מאוד ממציאות חייו שלו - בברית המועצות החשוכה, האפלה והמסוגרת של ראשית שנות החמישים של המאה העשרים. סמית היטיב לשחזר בספר ההוא את המציאות הרדופה, אחוזת האימה, שהתקיימה ברוסיה של סטאלין, לשתול את עלילתו הבדיונית שבה כיכב לב דמידוב בתפאורה היסטורית מהימנה ונאמנה למקור. התוצאה הייתה מותחן שנקרא בנשימה עצורה, הן בשל עלילת המתח ולא פחות, ובעצם יותר, בשל השחזור מעורר החלחלה של משטר האימים בברית המועצות דאז (לביקורת על הספר:
לחצו
). עכשיו חוזר סמית אל גיבורו, לב דמידוב, בשנת 1956, שלוש שנים אחרי תום עלילת המותחן הראשון ואחרי סטאלין. "הנאום הסודי", כמו הספר שאותו הוא ממשיך, נטוע במציאות שהתקיימה ברוסיה הסובייטית שמאחורי מסך הברזל, כשהפעם הציר ההיסטורי המרכזי בעלילה הוא נאומו של חרושצ'וב שנישא בחשאי בפני קונגרס המפלגה הקומוניסטית בפברואר 1956 ואשר כונה "הנאום הסודי", שבו חשף חרושצ'וב וגינה לראשונה את פשעי המשטר הרצחני של סטאלין. עותקים של הנאום מגיעים בדרך מסתורית לידי שורה של אנשים אשר תחת משטרו של סטאלין לקחו חלק - פעיל יותר או פחות - בביצוע פשעי המשטר, ברדיפות, בהגליה, בעינויים וברצח אזרחים. גם דמידוב, שזה מכבר (בספר הקודם) עשה תיקון (במידת האפשר) בחייו, שעוסק בחקירות רצח על רקע פלילי בלבד במסגרת יחידה קטנה ושולית וחי חיי משפחה שמנסים להיות שקטים ושלווים עם אשתו (הם נשבעו זה לזה להיות כנים לחלוטין לנצח) ושתי בנותיהם המאומצות (הוריהן נרצחו שנים קודם לכן - בספר הקודם - בפעולה שבה היה דמידוב מעורב), זוכה לקבל עותק של הנאום, ששולחיו רואים בו כתב אישום נגד כל מי שהיו שותפים לדבר העבירה של העולם הישן. אלא שבניגוד לאחדים מעמיתיו שהעימות עם הנאום, עם ההוקעה הפומבית ועם עברם מביא - כך או אחרת - את קצם, דמידוב מגלה די מהר שלו מייעדת היד המנהלת את מסע הנקמה בחסות הנאום תפקיד אחר: בתו המאומצת הבכורה, נערה בת 15 ששונאת אותו על חלקו ברצח הוריה, נחטפת בידי הכנופיה הנקמנית. ה"כופר" שהוא נדרש לשלם בעבור שחרורה הוא מבצע לשחרור כומר שהוא אסיר פוליטי - שדמידוב הביא למאסרו - מהגולאג שבו הוא כלוא כבר שנים.


דמידוב, הנחוש לשמור על שלמות משפחתו (למרות שזו מעורערת ומוטלת בספק), יוצא למשימה, עובר בעצמו עינויים והשפלות, אך בסופו של דבר, בדרך לא דרך, מצליח לעמוד בה. אלא שאז מתרחשת התפנית בעלילה, תפנית אלימה שמסיטה את הסיפור ואת המרדף כולו. ממוסקבה והגולאג עוברים הגיבורים לבודפשט שבהונגריה, רודפים נהפכים לנרדפים, קורבנות לתוקפים ואין סוף למניפולציות ומניפולציות הנגד. וד"ש לסינדרום שטוקהולם. סמית לא רק ממשיך לספר בספר החדש את קורותיו של גיבור הספר הראשון, הוא נשען חזק על "ילד 44", הן מהצד התוכני והן בצד הסגנוני. גם הפעם הוא מתחיל בתיאור סיטואציה לכאורה סתומה ואלימה, המתרחשת שנים לפני שנפתח הסיפור עצמו, סיטואציה שמתבררת בהמשך כמכוננת לעלילה המרכזית. גם מבנה הפרקים ורצף העלילה (הנשען על השתלשלות כרונולוגית) זהה. הגיבורים עצמם, כאמור, הם אותם גיבורים, עד לכמה מהמשניים ביותר. ובמהמורה הזו, שבה כושלים רבים מכותבי ספרי ההמשך, מועד גם סמית: הוא מסתמך יתר על המידה על היכרותו מראש של הקורא, מהספר הראשון, עם הגיבורים ועם סבך היחסים הטעונים שביניהם. מי שלא קרא את "ילד 44" ויחבור לגיבורים רק כאן, יתקשה לעמוד על מורכבות היחסים ביניהם ועל המטענים שהם סוחבים, יתקשה לעקוב אחר חלק מהמשמעויות החבויות בדברים ולהעריך במלוא עוצמתם את המניעים המפעילים את הגיבורים ואת השפעתן של רוחות הרפאים הרודפות אותם. נכון, אפשר למשל לקבל את רצונו של דמידוב לזכות באהבת בתו המאומצת בכל מחיר כפשוטו, כפי שהוא מנומק בקצרה בספר, אבל ככזה, הוא נעדר בדיוק את אותו ממד מפחיד, אנושי ומאיים, שהעניק איכויות ייחודיות לספר הראשון. זו, לטעמי, חולשתו העיקרית של הספר, שאמנם מצליח להיות במידה לא מבוטלת מותחן יעיל למדי, אבל הוא נעדר את העוצמות שהיו במותחן הראשון, אינו מצליח לייצר שוב את אווירת הטרור הכמעט מוחשית, שלופתת את הקורא בקריאת הספר הראשון. זהו מותחן המשך שכמו רבים אחרים נופל באיכותו מהמקור. ועל אף שמדובר במותחן היסטורי לסוגו, הוא מותחן די נוסחתי שתבניותיו - היצוקות במיומנות - מבצבצות פה ושם מבעד לרשת העלילה.
שורה תחתונה:
מותחן קצבי באווירה סובייטית מדכאת, אבל הראשון בסדרה יותר טוב.
"הנאום הסודי" מאת טום רוב סמית. תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר. 439 עמודים, הוצאת כתר

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: פגוש את הפוקרס הקטנים

ביקורת תיאטרון: האריסטוקרטים

ביקורת ספר: טוני וסוזן

ביקורת קולנוע: טייארה

ביקורת תיאטרון: גן הדובדבנים