ביקורת ספר: הנה הוא נעלם

אחרי שורה ארוכה של ספרים שעסקו בשנים האחרונות בחברות הנשית, מגיע עכשיו בעברית (שנתיים אחרי צאתו בארצות הברית) ספרו של הסופר האמריקני אלי גוטליב "הנה הוא נעלם", שבמרכזו חברות בין גברים. וזו, כך לפחות בסיפור הזה, מעצבת חיים, משפיעה, משנה והרת גורל לא פחות, ואולי הרבה יותר, ממודל החברות העזה והקרובה בין נשים. גיבור הספר (שלמרבה האירוניה נקרא במקור, בתרגום חופשי, "הרגע נראה", ראשיתו של ביטוי שחציו השני "ועכשיו כבר לא", המרמז על מישהו שהרגע היה ואיננו עוד; ובעוד המקור מתעכב על נוכחותו, התרגום מדגיש את היעדרו. מכוון או מקרי?) הוא ניק, המספר את הסיפור בגוף ראשון. ניק הוא מין אמריקני צעיר ממוצע, נשוי לאהובתו מימי הקולג', אב לשני בנים, ילד טוב שגדל להיות בחור טוב בעל משפחה, בית ומשכנתה באותה עיר קטנה, יפה כמו גלויה ודי רדומה בצפון מדינת ניו יורק, שבה גדל. לניק היה חבר-הכי-טוב מילדות, ששמו היה רוב. רוב גר בבית מולו והייתה לו אחות צעירה ממנו, בלינדה, שהשתרכה לא מעט עם רוב וניק. אך בעוד ניק, הילד הטוב, גדל להגשים את חלום הממוצעות הכל-אמריקנית, כוכבו של רוב זרח לרגע מטאפורי כשפרסם קובץ סיפורים קצרים, וספרו נהפך לספר שחייבים לקרוא, או לפחות לקנות, בשנה שבה יצא. דווקא כשנדמה היה שדרכו לצמרת של רוב, סלב צעיר מהזן האינטלקטואלי, מותווה וסלולה, הוא נתקע ולא מצליח לכתוב יותר דבר. ובדיוק כשהיצירה שלו נהפכת לעינוי עצמי מדיר שינה, ומנהטן, שהרגע חיבקה אותו, הולכת וחונקת אותו, גם חברתו היפהפייה והשלווה, שגם היא סופרת בהתהוות, מתחילה לפרסם ולהתפרסם ולנהל רומן עם בעל ממון מבוגר ממנה. היא זורקת את רוב מדירתם, הוא משתגע מקנאה מכל הסוגים, רוצח אותה ומתאבד. ובבת אחת, סיפורו של הכוכב הספרותי שדעתו נטרפה עד כדי אלימות קטלנית, מטיל אור זרקורים תקשורתי על עיירת הולדתו ועל חברי נעוריו, ובראשם ניק. וניק, לא זו בלבד שההתעניינות החיצונית בפשע של חברו מניעה אותו לנסות לברר מה באמת קרה לו ומדוע, עצם המעשה והאבדון מניעים אותו לבחון מחדש ולעומק את כל חייו, החל ביחסיו עם הוריו וכלה באלה עם אשתו ילדיו.


גוטליב כתב רומן שנע במעגלים שהולכים ומתרחבים, מזדעזעים ונושקים זה לזה, חותכים ומצטלבים זה בזה. הוא כתב סיפור על סופר שסובל ממחסום יצירה ובגללו הוא בוחר לעשות את המעשה הנואש של סיום חיים. ודווקא בסיום החיים והיצירה שלו, מתחיל הסיפור האמיתי של הספר, של חברו ניק, הגיבור הנוכח של הסיפור. גוטליב כתב רומן על מסע פענוח חיצוני ופנימי, מסעו של ניק המנסה לפענח את מעשהו של חברו ואת פשר ההשפעה העצומה שיש לו עליו, ובד בבד גם מנסה לפענח את משמעות חייו שלו, יחסיו עם הוריו, עם אשתו, עם ילדיו, עם חבריו ועם עמיתיו לעבודה. ניק מחפש משמעות, ואולי בעצם משמעויות, ובתוך כך הולך ונפרש בפני הקורא רומן פסיכולוגי, רומן על יחסים וחברות, ועם זאת גם רומן מתח רב תפניות ותהפוכות. שום דבר אינו כפי שהוא נדמה או כפי שהוא נראה בתחילה, החל במעשה הרצח-התאבדות של רוב וכלה בנישואין של ניק. סודות ושקרים, חצאי אמיתות ותעתועי זיכרון, דברים שרואים משם ודברים שנראים לגמרי אחרת מכאן ? כך, בזיג-זג של זמנים, מתקדם הסיפור ומתפתח עד לסיומו. ניק של גוטליב יודע לספר את כל זה בשטף טבעי וסוחף, בגובה העיניים של מי שמתחבט ומתלבט באמת, ממש לא בנוסח "חפירות מוח" ונדנודי פסיכולוגיה בגרוש (ולכן חבל שהתרגום, הטוב ברובו, מועד מדי פעם באיזו התייפייפות לשונית צורמת כמו "צביר הבניינים"). גוטליב עצמו, קצת כמו רוב, הגיבור הנוכח-נפקד בעלילתו, כתב ספר ביכורים שזכה בהכרה, בהערכה ובפרסים, ואחר כך שתק ספרותית עשור שלם. אלא שבמקרה שלו, איזה מזל, זה נגמר בספר "הנה הוא נעלם", שבו יש תפקיד מרכזי לסופר שחבלי היצירה מובילים אותו עד הקצה. "הנה הוא נעלם" הוא רומן עכשווי, אינטליגנטי, יפה וקריא, הוא מסע מעורר הזדהות ואמפתיה בנפש האדם, ספר שקל מאוד כמעט לכל אחד למצוא בו נקודות אחיזה אישיות, למרות שבסופו של דבר מה שעובר על ניק, הדברים שהוא מגלה על עצמו, על בני משפחתו ועל חבריו, הם הרבה מעבר לרמת הסודות-שקרים המתקיימת במשפחה ממוצעת. וזה אולי עוד פן מוצלח בספר של גוטליב, שמצליח בכתיבתו ליצור לא מעט אמפתיה כלפי הדמויות שהוא בורא, למרות שחייהן הרבה יותר דרמטיים, מפותלים ומסובכים מחיים ממוצעים.
שורה תחתונה:
מערבולת פסיכולוגית רווית מתח שמומלץ להישאב לתוכה.
"הנה הוא נעלם" מאת אלי גוטליב. תרגום מאנגלית: עילי סופר. 238 עמודים, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: עותק נאמן למקור

ביקורת תיאטרון: שיינדלה

ביקורת ספר: הנאום הסודי

ביקורת קולנוע: פגוש את הפוקרס הקטנים

ביקורת תיאטרון: האריסטוקרטים