ביקורת ספר: הנערה שבעטה בקן צרעות

בדף העיתונות שצורף למותחן "הנערה שבעטה בקן צרעות" נכתב שמכירות טרילוגיית המילניום (על שם מגזין התחקירים שבו כותב הגיבור, שהוא גם בעליו), שהספר הזה הוא השלישי בה, כמעט עברו (אולי כבר עברו, בזמן שקראתם) את רף 50 מיליון העותקים בעולם, ב-45 שפות. עוד מוזכר שם העיבוד הקולנועי השוודי לספרים הקודמים בסדרה וזה ההוליוודי שבדרך; ספרים על הסדרה וכתיבתה, שאמורים גם הם לצאת בקרוב; פרק בתוכנית התחקירים האמריקנית "60 דקות" שיוקדש ל"לרסונמניה" (על שם מחבר הטרילוגיה ועלילות חייו ויצירתו) ופרס "ספר המתח של העשור" מטעם פרס בושרון שהטרילוגיה זכתה בו. ולא דיברנו עוד על מאבק הירושה המתוקשר בין מי שהייתה זוגתו של המחבר, סטיג לרסון, שמת בגיל 50 לפני שש שנים, לבין אביו ואחיו, עלילה מפותלת וסבוכה שבקלות הייתה יכולה להשתלב באחד מספריו. אבל זו בדיוק הבעיה: סדרת המותחנים המעולה של לרסון, עיתונאי חוקר ומצפוני, שבמרכזה עיתונאי חוקר ומצפוני, נעצרה למרבה הצער בשלושה בלבד (למרות שפורסם כי התכוון ליצור עשרה ספרים בסדרה, ואף החל לעבוד על חלקים נוספים), ובכך יצטרכו כל אוהדי הז'אנר ואוהדיו של לרסון ברחבי העולם להסתפק. חבל, אבל הבה לא נקונן על מה שלא יהיה. מוטב להתענג על מה שיש. ומה שיש הוא אכן מותחן מענג, ספר שלישי בסדרה שכמו קודמו, ממשיך את הרצף - והפעם ממש מהנקודה שבה הסתיים הספר השני ("הנערה ששיחקה באש") - ובכל זאת יכול בהחלט לעמוד עצמאי, בזכות איכויות הכתיבה של לרסון (למקרה שיש מי שיתחיל דווקא מהשלישי הנוכחי, או מסיבה עלומה כלשהי יחליט לדלג על שני הספרים הראשונים). לרסון מיטיב לבנות ולטוות פקעת עלילות מתח עוצרות נשימה, שבה מסתבכות שלל דמויות שכולן מעוצבות ומנומקות. את דמויותיו החוזרות הוא יודע להציג, גם הפעם, כך שהמכירים יזהו בקלות ובה בעת לא ישתעממו ממידע שנועד למצטרפים חדשים, ואלה, מצד שני, יידעו מיד להבין במי ובמה מדובר מבלי שוותיקים ואוהבים ישתעממו ממידע מוכר שמשוחזר.


לרסון היה כותב מוכשר מאוד. לא זו בלבד שבכל אחד מהספרים ידע ליצור עלילת מתח מהפנטת, ריאליסטית, רצופה בהפתעות ודמויות צבעוניות ומאירת עיניים לגבי מציאות החיים בשוודיה (בכל פעם מכיוון אחר), הוא גם שלט היטב ברזי הסדרה בעלת הגיבורים החוזרים. אם בספר הראשון הכוכב היה העיתונאי, מיכאל בלומקוויסט, ובשני ההאקרית הצעירה והחריגה, ליסבת סלאנדר, הפעם נדרשים שניהם לטנגו, והם עושים זאת, אבל ממש לא כמו שני שותפים בעלי מטרה משותפת. בפתח הספר מאושפזת סלאנדר, שנורתה בראשה, בבית חולים במצב קריטי. היא נלחמת על חייה. מהר מאוד מתברר שהמאבק הזה לא יוכרע רק בבית החולים, אלא גם בבית משפט ומי יודע היכן עוד, שכן סלאנדר מואשמת בשלושה מעשי רצח. בלומקוויסט, שממנו שמרה מרחק זמן רב (ויותר לא אומר כלום, לטובת מי שטרם קראו את הספר השני), משוכנע בחפותה ומתעקש לעשות הכול כדי להוכיח זאת. אם בספר הראשון זירת ההתרחשות לעלילות בלומקוויסט-סלאנדר הייתה זו שבה מתרקמים, מתנגשים ונשחתים יחסי הון-שלטון ותקשורת (בדגש על עיתונות כלכלית), ובשני האיר לרסון באור מאוד לא מחמיא את פעילותה ומעורבותה של שוודיה בסחר בנשים (ממזרח אירופה), הרי שבספר השלישי הוא בוחן את התנהלות הממסד השוודי בדגש על שירותי ביטחון-ביון-משטרה ורשויות משפט ואכיפה. התמונה אינה מחמיאה, והיא רחוקה מאוד מדימויים נאורים, ליברליים ונקיים שאולי טופחו בדמיון העולמי הקולקטיבי במשך שנים, בזכות פרצופים חייכניים, נינוחים ובלונדיניים שהורגלנו לראות. כמו שני אחיו הקודמים, גם "הנערה שבעטה בקן צרעות" הוא ספר עב כרס - 649 עמודים - וכמוהם הוא קריא, סוחף וקצבי. הוא נקרא אפילו עוד יותר מהר מקודמו, והתחושה היא שהכול קורה בו עוד יותר מהר, עוד יותר אינטנסיבי. אין גבול לדמיונו של לרסון, ובכל זאת הוא נשאר כל הזמן ריאליסטי לחלוטין, משכנע ואמין עד לפרטי פרטים, עד לדמות הכי שולית ורגעית. זו חגיגה לכל מי שאהב את חלקי הסדרה הקודמים וחגיגה לכל חובב מותחנים משובחים. מה חבל שלפעמים החגיגה נגמרת.
שורה תחתונה:
מותחן מעולה שאינו מרפה, כמו קודמיו בטרילוגיה המומלצת מאוד.
"הנערה שבעטה בקן צרעות", מאת סטיג לרסון. משוודית: רות שפירא. הוצאת מודן, 649 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: ארוחה עם אידיוט

ביקורת ספר: חף מפשע

ביקורת תיאטרון: גיבורים

ביקורת קולנוע: תמרה דרו

ביקורת ספר: חדר