ביקורת ספר: הסחיטה

לו היה תואר מקביל לתואר הבריטי "המלכה האם", ראוי היה להכתיר את ג'ון גרישם כ"המלך האב" בממלכת המותחנים האמריקניים. מי שבקושי מצא מו"ל שיואיל בטובו להוציא את ספרו הראשון, "עת להרוג" ב-1988 (והדפיס מהדורה ראשונה בת 5,000 עותקים בלבד), נהפך מיד אחרי צאת מותחנו השני, "הפירמה" ב-1991 למכרה זהב ולפס ייצור של מותחנים רבי מכר שוברי שיאים. הסטטיסטיקה יודעת למנות כי מאז ועד הלום הנפיק גרישם 23 ספרים (תחשבו לבד את קצב הכתיבה שלו), רובם מותחנים, שתשעה מהם ועוד סיפור קצר אחד נהפכו גם לסרטים. נכון לשנת 2008 נמכרו בעולם למעלה מ-250 מיליון עותקים מספריו, ללא ספק הישג מרשים ומדהים. היו לו מותחנים טובים יותר ופחות, אבל גם במיטבו הוא מעולם לא היה - ואף לא התיימר להיות - מחבר מותחנים מהזן הספרותי במיוחד. קצת כמו ההבדל בין אמנות לאו?מנות, גרישם - וזה ייאמר לזכותו - ידע תמיד למקם את עצמו בין בעלי המלאכה הטובים, וככזה - לעשות גם עבודה טובה. אלא שבשנים האחרונות נדמה כי גרישם עצמו החל להתעייף משהו מעבודת חיבור המותחנים - שאינה קלה כלל ועיקר אם היא נעשית כהלכה, בניגוד מוחלט לקלות קריאתם - או שמא החל לשעמם את עצמו מעט, וכך או כך, החל להנפיק גם סיפורת "רגילה", לא מהזן המותחני-משפטי. ספריו אלה אמנם לא רשמו התפעלות סוערת, אבל נמכרו גם הם היטב. ובינתיים, בזירת המותחנים, קמו לו יורשים חדשים וחרוצים לא פחות ממנו כמו הרלן קובן לדוגמה.


אוהדיו המושבעים של גרישם, שספגו בנימוס את הפרוזה שלו, חיכו בשקט לדבר האמיתי. בשנה שעברה הם באו על סיפוקם ב"הערעור", שבו שב גרישם לא רק למותחן המשפטי שהוא כה מיומן בו, אלא אף הוציא תחת ידיו סיפור מפחיד בריאליזם שלו עם סוף מפוכח ובלתי מתחנחן בעליל. המלך הוכיח שכוחו עדיין במותניו. וכל ההקדמה הארוכה הזו נועדה בעצם להסביר איך קרה שהחדש של גרישם, "הסחיטה", היה מאכזב. דווקא אחרי התחכום והריאליזם הנוקב של המותחן הקודם, קשה היה להשלים עם עוד סיפור על סטודנט מבריק למשפטים באוניברסיטה יוקרתית, מזן הרוצים להציל את העולם שכה חביבים על גרישם בספריו, בן של פרקליט מצפוני בעל משרד קטן בעיר קטנה, אשר נקלע לדילמה מוסרית כתוצאה מסחיטה בשל מעידה בעבר, שאפילו לא הייתה ממש שלו. הוא כמובן מתייסר, מנסה לאחוז את החבל משני קצותיו (ואני מנסה לא לגלות יותר מדי), מעיז מול הרעים ובדרך גם מתאהב, וכל הזמן לא מתבלבל וזוכר מי הטובים באמת ואיך הדברים צריכים להיות. אז נכון, גרישם לא סוגר את כל הפינות הפעם, יש אלמנטים שנותרים פתוחים בסופו של דבר (לידיעת מי שקשה להם עם זה), אבל האמצעי הזה שבדרך כלל מוסיף נופך אמינות לסיפור, לא תורם כאן שום תרומה ממשית. לא הערכתי יותר את צעדיו של הגיבור בזכות סימני השאלה שנותרו פתוחים, וגם לא ייגעתי את מוחי בשאלה מה כל זה אומר לגבי עתידו. פשוט לא היה לי מספיק אכפת ממנו. אז מה היה לנו? עוד מנה שנתית של גרישם, עוד פרקליט צעיר שנאבק בכוחות רשע, עוד מותחן. סטנדרטי.
שורה תחתונה:
היו כבר גרישמים טובים בהרבה מהגרישם הזה.
"הסחיטה", מאת ג'ון גרישם, מאנגלית: נורית לוינסון, הוצאת מודן

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: תקלה קלה

ביקורת קולנוע: ההצעה

ביקורת טלוויזיה: מחוברות

ביקורת ספר: כתוב בים

ביקורת סרט: שם המשחק

ביקורת תיאטרון: לעזוב את פולה

ביקורת סרט: קוד השתיקה